לשתוק או לדבר?-פרק 1.

הסיפור של אדמונד הוא סיפור בלתי נשכח, הוא מסוג הסיפורים שאם שוכחים אותו, משהו ממנו תמיד טמון בכל אדם.
אדמונד היה בסך הכל סטודנט בן 18, צעיר מאוד, פניו משקפים זאת. הוא לבש משקפיים, מכנס חום שצמוד לרגליו, וחולצה מכופתרת אדומה עם פסים לאורכה.
שערו היה ארוך והגיע עד לכתפיו. ועיניו הכחולות ניחנו ביופי בלתי יתואר, צלולות, מיוחדות, שונות.
כל בוקר הייתי רואה את אדמונד, ובכן כמעט בכל בוקר, לפעמיים לא היה בא, אף לא היה נותן סיבה כלשהי להעדרתו אבל אותי זה לא כל כך עניין. שמחתי שאדמונד בא לאוניברסיטה, שמחתי שהוא לומד איתי בפקולטה.
אני מאותם אנשים שמכירים את הסיפור של אדמונד, אבל רק לקראת הזמן האחרון גיליתי אותו. ואני מניחה שהוא לא היה רוצה שאני אגלה זאת, אבל אנשים הם חסרי מזל. חסרי מזל כמו אֶדמֹונד טָאצֶ'ר.
אני יודעת שלהיות אדמונד זה לא קל, אני יודעת שלהתעורר כל בוקר למציאות כזו חסרת מזל, עצובה כזו ומעורפלת באפלוליות מסויימת, זה לא נעים לפחות לא לי.
אני מניחה כי אתם תוהים בכלל מי הוא אדמונד, ולמה אני מדברת עליו, אדמונד עבורי הוא דמות רבת משמעויות, ואני מניחה שאחרי שכולם ידעו מה הוא הסיפור שלו ומה הוא בעצם הרעיון שמאחוריו, למרות שאני חושבת שאין רעיון, כמו רבים אחרים, אבל יש בו משהו. אני עדיין לא יודעת מה.
אז הפעם הראשונה שלי, שראיתי אותו הייתה בעצם באוניברסיטה. ראיתי אותו יושב לבד בקפיטרייה ומתעסק בשערו, עם אצבעותיו הארוכות, ואז הפסיק לזמן מה, וחזר להתעסק שוב פעם. הוא היה נראה בודד מאוד, ופניו היו נפולות אל השולחן האדום והעגול. הוא היה נראה גם עמוס, למרות שלא התעסק בכלום כלל, כנראה שעמוס במחשבותיו.
לא יכלתי יותר. הלב הרך שלי לא החזיק מעמד, ניגשתי.
"סליחה? קרה לך משהו?" מילמלתי והבטתי בו כשאני עומדת ליד עמוד לבן שהיה אחת מהעמודים שהחזיק את מבנה הקיפטריה.