לשקר אין רגליים

מבטים נגעלים מופנים אליי. השפלתי מבט אל הנעליים מנסה לעבור במהירות. הר של שקיות בשני ידי שמסתירות אותי, אבל עדיין הרגשתי חשופה לגמרי.
המבטים המשיכו לעקוב אחריי, לא משנה אם זה היה מבוגר או כל אדם אחר. כולם ידעו מה עשיתי, כולם שמעו מה היה.
כבר מאוחר מדי לתת תירוצים, לנסות לטהר את שמי. אני אשמה.
ידעתי שאני צריכה לצאת משם. רק לאן?
אז ארזתי הכל. פשוט ארזתי והסתלקתי, לא משנה לאן בטוח יש מקום יותר טוב.
יצאתי מחוץ לבית הספר, המקום שעבדתי להתקבל אליו. חלום שלי ללמוד את המקצוע הזה. עכשיו כבר מאוחר מדי, אי אפשר לטהר את השם שלי.
מצאתי תחנת רכבת שם בחרתי את הדרך הכי ארוכה, שמונה שעות נסיעה שני החלפות של רכבות. מצויין.
מאז שהורי נכנסו לכלא התחילו לחשוד בי גם כן. לא רק שכבר לא היה לי בית לחזור אליו, גם המקום שהיה לי… כבר לא.
לקראת ערב ירדתי מהרכבת הראשונה וקניתי לחמניה.
חששות הציפו את ליבי עכשיו שנרגעתי. במוח שלי ידעתי שאף אחד לא שם לב אליי, אך הרגש אמר לי שכולם מדברים עליי. כולם מזלזלים בי.
הבטתי לצדדים והחלטתי שאני לא מוותרת אני אגיע לקצה השני שלא העולם, שם בוודאי יהיה טוב. באמת הרגשתי שזה הפתרון היחיד.
הדבר היחיד שצר לי עליו, הוא הלימודים שלי. כל כך רציתי להיות זמרת…
הרכבת הבאה הגיע, ללא היסוס עליתי והתיישבתי. תוך שניה כבר ישבתי במושב עם כל השקיות שלי, ונרדמתי.
"היי ילדונת, הגענו לתחנה האחרונה!" קרא איש שאולי היה סתם עוד נוסע, או בכלל היה סדרן. "את בסדר?" הוא שאל. הבטתי סביב מחפשת את קירות החדר שלי שבפנימיה. הכל היה חשוך, רק מהחלונות ראיתי תחנה כהה עם כמה אנשים מעטים.
קמתי ומיהרתי לצאת מהרכבת. "תודה." קראתי לאותו איש מבלי להביט לאחור.
למרות שהיה כבר חצות עליתי על אוטובוס לכיוון העיר הבא.
לא היה משנה לי כלום. הרגשתי ריקה, חסרה, לא חשובה.
בשלב מסוים ירדתי. החשכה התחילה להתפוגג, אור השחר נגלה.
חיפשתי אחר מקום לישון, או ללמוד. אולי בכלל לעבוד?
רציתי רק להסתתר. אך מול עיני ראיתי משהו מעניין. אין את זה באף מקום שאני הייתי בו בחיי. אנשים מאוד מאוד עשירים, לבושים מפואר. לצדם היו אנשים נורמליים והיו כמה מאוד מוזנחים, בקלות יכולתי לומר- משרתים.
ניגשתי אל אישה שלבשה סינר.
"סליחה, את כמו משרתת?" שאלתי בהיסוס. היא הביטה בי בצחוק. "לא, לא, ממזמן כבר אין כאלה כאן." היא ענתה מתוך צחוק. "זה לבוש של העבודה שלי. אני סטייליסטית." האישה הוסיפה.
הסתכלתי שוב על הבגד שלה, לא נראה סטייל בכלל. נעליים פשוטות נראות כמו מה שהיו לובשים בשנות של האגדות, אולי של התנ"ך. גם סינר, ממתי לובשים סינר ברחוב?
"כאן במרחק שני רחובות נמצא המרכז הגדול ביותר בעולם לאופנה. את בטח כבר יודעת מזה…" האישה אמרה מצביעה לכיוון ימין. "יש כאן כל הסטייל בעולם, דברים הכי מגניבים, הכי יצירתיים, הכי מהפכנים!" היא הוסיפה לומר מחייכת כאילו היא בעננים. היא בעולם אחר, זה בטוח.
בעיני היו שם כמה ליצנים, היה אפילו מישהו שהלך עם גלימה.
כאילו אני בעולם אגדות, משהו הזוי בהחלט.
האישה המשיכה לספר לי על הלימודי אופנה שלה, התפירה ההשראה שלה הכל.
הלכתי בצעדים איטיים אחריה, ממילא לא היה לי מה לעשות.
לפתע עבר סוס שמישהו כנראה צבע בצבעים ורוד כחול, עליו ישב אדם עם כובע ממתכת. מסביב ידיו של הרוכב מהכתף עד כפות ידיו היו תלויים אורות קטנים, ניחשתי שבתוך החולצה שלו הסתתרות הסוללות.
"זה נבו, תכירי." האישה אמרה לי, בדיוק כשהסוס נעצר והרוכב קפץ למטה.
"שלום." מלמלתי לא בטוחה מה הולך סביבי. נבו ליטף את הסוס שלו והביט בי.
הרגשתי את מבטו כאילו הוא יודע שמשהו לא בסדר איתי.
"אני חושן." אמרתי והוא חייך. "כן ניסיתי לנחש, בדרך כלל אני לא טוב בזה. פעם אחת הצלחתי לנחש שם של מישהו." נבו אמר עדיין מלטף את הסוס, אבל עכשיו מבטו נראה יותר חברותי מאשר מלחיץ.
"אז את באת לפה בטח ללמוד כאן." האישה אמרה. "לא." קראתי במבוכה. ידעתי שעכשיו יגיע הזמן שישאלו אותי למה אני פה.
"באמת? דווקא יש לך חוש אופנה. קצת נורמלי למקום הזה." האישה אמרה. "אבל גם נבו היה ככה בהתחלה." היא צחקה למראה הזיכרונות, ונבו ניסה להעביר נושא.
המשכנו הלאה לכיוון שהם הלכו. "רגע, אז מה את עושה כאן?" נבו שאל. היססתי.
"באתי לחקור מקומות חדשים, זה תחביב ממש נחמד." אמרתי. שניהם החליפו מבטים. "מה?" שאלתי.
"כאן בעיקרון לא נותנים לאנשים סתם להגיע." האישה לחשה, אני חושבת בכדי שאף אחד לא ישמע. "תלכי מפה לפני שלא יתנו לך." היא הוסיפה, מבטה נראה רציני. המבט שלי לעומתה נראה ההפך.
"אין לי לאן ללכת…" לחשתי. "אין לי בית." הוספתי בהיסוס. שקט.
"איזה יופי!" קראה האישה. "מעכשיו את הבת של אחותי, הגעת לפה לביקור. אבל רק עד שנמצא לך מקום אחר…" היא אמרה, במפתיע מאוד.
פניו של נבו הראו לי שהוא לא מופתע, זה רגיל, כנראה.
"אבל את תצטרכי ללמוד להתנהל כאן כמו כולם, לדוגמא, לבוש אחר." נבו אמר. "יש פה רק יומיים כל חודש שאנשים זרים באים, כמובן אחרי זה המקום חוזר לעצמו." הוא הוסיף להסביר. הנהנתי להסכמה.
עקבתי אחרי האישה אל הבית שלה, נכון לא חכם ללכת לזרים. אבל מה עוד אני יעשה? אלך לישון ברחוב?!
לעת ערב אחרי שהתמקמתי אצל האישה שמתברר מורה לאופנה כאן כבר שנים, הצצתי מעבר לחלון. התלבטתי מה אני רואה.
הרבה אנשים עם בגדים נורמליים צעדו לעבר היציאה, כנראה שזהו מעכשיו לא יהיו עוד אוטובוסים מפה. מזל כי ממש לא רציתי לחזור לפנימיה.
"חושן, אני מכניסה לך לארון הזה הרבה דברים שבטח יתאימו לך." האישה נכנסה לחדר עם דברים בידיה. היא חייכה כשהיא מביטה בי.
"בעיקרון אני הייתי רוצה לבקש לאמץ אותך, אני כבר חודשים מתכננת שיהיו פה עוד אנשים. לך אין בית- אז זה מצויין, לא?" היא חייכה הרגשתי את המבוכה אבל גם את הרצון שלה. שתקתי, אם היא הייתה יודעת מה עשיתי בוודאי הייתה זורקת אותי מפה. למה שתרצה אותי.
"טוב יש עוד זמן עד שהרווחה תבוא לפה, כמו שהבנת זה היה האוטובוס האחרון מפה לזמן הקרוב." היא אמרה והתחילה להכניס דברים לארון.
הבטתי בתנועות הפזיזות שלה.
עד שהרווחה תבוא יהיה לי מספיק זמן לתכנן את המהלך הבא שלי.