לשקר אין רגליים |פרק שני

התלבשתי במשהו שנראה כמו שק נוצץ. אספתי את השיער בשלל גומיות וחיברתי אותן למשהו שנראה כמו מזרקת שיער. צחקתי על עצמי במראה ונאנחתי.
"את נראית ממש טוב!" שמעתי קול, הסתובבתי. נבו עומד בכניסה של הדלת. "את תתרגלי, ככה כאן. אני בטוח שתאהבי את זה." הוא הוסיף. אני רק רציתי להיות קצת פחות נוצצת.
יצאנו לכיוון הסלון כשהוא מסביר לי כמה עניינים על אופנה. קצת על מפלגות בשכונה, מחלוקות בעניין מה לא נחשב אופנה. הרבה מילים יש לאדם הזה.
"אני בטוח שאת תאהבי את קסם הטבע." הוא אמר. הבטתי בו במבט שואל. "זה כמו פינת טבע, גן חיות, חווה, כל דבר כזה יחד." הוא ניסה להסביר בדרך מאוד לא מוצלחת.
"תפסיק לשגע אותה על הבוקר." האישה אמרה, מעניין באמת מה השם שלה. אתמול אחרי שהיא סיפרה לי על הבדידות שלה, על הרצון שלה לאמץ אותי… מאז היה ממש מביך.
נראה לי שהיא התרגלה לזה מהר, בטח בגלל שאני לא הראשונה שהיא מנסה לאמץ. לפני הבנתי נבו גם מאומץ אצלה, אבל לו יש בית פשוט הוא מעדיף לחיות כאן.
"אז מה את אוהבת לעשות?" נבו שאל אותי כשהוא זולל את הקורנפלקס שלו.
העדפתי לא לענות לו, לא רציתי שיחפש באינטרנט ואולי יתקל במשהו שיסגיר אותי. טמנתי את פניי בקורנפלקס.
"אני מאז שהכרתי את עצמי אהבתי לקרוא, ולצייר, משם החלטתי שכשאני אבוא לכאן אני יעסוק בקומיקס." נבו המשיך לדבר. "יש פה מרכז אופנה, בית ספר לאומנויות, אקדמיה לאומנות, במת תאטרון… את בטוח תכירי את האזור." הוא הוסיף. התלבטתי איך להשתיק אותו.
"אני ממליץ לך ללכת לגלריה הריקה!" נבו אמר וקם לנקות אחרי חלב שנשפך.
"מה זה?" שאלתי מביטה באישה. "זה גלריה ריקה, קירות לבנים עצומים ונקיים." היא הסבירה. "השראה מדהימה לכל יוצר!" נבו הדגיש.
"אני לא מאמינה לכם." הבטתי בהם, זה לא הגיוני. "למה שמישהו ילך לשם?" שאלתי במבוכה. שניהם נראו מאוד מצחיק באותו רגע, כאילו הם עובדים עליי.
"אני אקח אותך, מהר." נבו אמר מזרז אותי. "יש לי שעה אחת ריקה לפני שהשיעורים מתחילים." הוא הוסיף, כשהוא לוקח משהו שנראה כמו נוצה או סתם מלא חוטים וקשר את זה מסביב לידו הימנית.
האישה הנהנה עם הראש, ונבו מיהר לגרור אותי אל מחוץ לבית.
האנשים שנראו ברחובות לבשו היום דברים יותר מוזרים מאתמול. אפילו היו שניים שתפרו לעצמם בגד שמתחבר יחד. האיש שעמד בפתח הגלריה, כנראה השומר, לבש מעיל מחרוזים ועל רגליו מגף שקוף וסנדל שחור.
"שלום נבו, ומי העלמה הצעירה?" הוא שאל מתכופף כאילו הוא הרגע סיים מחזמר.
"זו חושן, היא הגיעה לגור אצלינו לזמן מה." נבו אמר מציג אותי.
"נעים להכיר." אמרתי, ונכנסנו כשהוא קורא מאחורי כמה מילים ונופף.
כמו שהאישה אמרה, החדר היה לבן וריק. הבטתי בקירות, בינתיים נבו דיבר עם מישהי מעבר לדלפק.
"אוקיי הנא לך חוברת." נבו אמר, והכניס לידיי חוברת ריקה כשהכריכה שלה הוא מבד קשיח וחום. אולי היה מעור אמיתי. בנוסף הביא לי עט עם נוצה בקצה שלו.
"את עוד תצאי מפה עם השראה." הוא אמר כל כך בטוח בעצמו.
"מקירות לבנות?" הבטתי בו קצת בזלזול. הוא התעצבן, או אולי פשוט לא הבין איך אני לא רואה את ההשראה במקום שכזה.
"טוב אני מבין שאת חייבת להיכנס יותר." הוא אמר, והתחיל ללכת בין החדרים והמסדרונות. ניסיתי למהר אחריו, מהר מאוד איבדתי חוש כיוון.
תנסו להיות במקום שכל פינה היא חדר ריק ולבן. נראה אתכם מוצאים את הדרך.
"נבו!" קראתי מביטה סביב. כמה אנשים התעצבנו עליי שאהיה בשקט.
"מאיפה היא נפלה?" שמעתי מישהו לוחש. "בטוח לא מפה." השני עונה.
מיהרתי מחדר לחדר, החלטתי שהכי חכם זה לחכות במקום. נבו ימצא אותי.
מצאתי פינה ריקה ועשיתי את עצמי כמו כולם שם, כותבת בחוברת. הצצתי מעל הכתף של מי שישב על המרצפות לידי.
"מה את חושבת על זה?" הוא נתן לי את החוברת שלו, שהייתה לא כמו שלי, היה לו שורות.
"כמו עץ הנושב עם הרוח, נפשי נודדת. את ייעודי מחפש, את חיי מבקש." קראתי לאט ובעניין, סוף סוף משהו שאני מבינה. מילים.
"את הלהט של הרגש, השלמות של השבר. אחר האינסוף אני רודף, מחפש מחפש." המילים שרשם נראו היטב, ללא מחיקות, ללא דפים קרועים. פשוט מילים. "מדהים!" אמרתי, מביטה בנער. "אתה באמת לוקח השראה מהקירות האלה?" היססתי כשאני שואלת. הוא חייך.
"האמת שלא." הוא לחש לי. הבטתי בו מופתעת. "אני לוקח השראה מהרגש שלי, כל מה שקורה בחוץ הוא רק השפעה עליי." הוא הוסיף. "מה שהכי טוב בקירות האלה, שאין שום הסחות דעת. אפשר להביט פנימה."
שתקנו קצת, הוא עצם את עיניו.
לפתע שמעתי קול מוכר. "חושן…" נבו לחש נעמד מאחורי. "היי נבו." אמרתי נעמדת. "לא הצלחתי למצוא אותך." הסברתי.
"אתם מכירים?" נעמד הנער שדיברתי איתו. פניהם של שני הבנים נראו לא מחבבות במיוחד.
"כן, היא גרה איתנו נכון לעכשיו." נבו אמר, כאילו הוא מתגאה מעל הנער הזה. "בואי נלך מפה." נבוא אמר והתחיל לצעוד. לא זזתי, כשמבט שואל על פניי.
"אנחנו קצת יריבים, בגלל הדעות שלנו…" הסביר נבו. "בואי נלך." הוא הוסיף חסר סבלנות. הבטתי בו עדיין שואלת. "זה לא סיבה…" התחלתי לומר.
"היא צודקת!" הנער אמר קוטע את דבריי. "אנחנו נניח את זה בצד." הוא הוסיף.
"נעים להכיר, אני יהב." הנער הושיט את ידו אליי. "חושן." אמרתי ונתתי לו את ידי.
"בואי אראה לך חדר הכי מעניין כאן." יהב קרא, בעיניו עלו ניצוצות קטנים דומים לאלו שלבש על החולצה שלו.
"לא, בואי נלך." נבו לחש מנסה ללכת. כשאני באמצע מנסה לבחור. "אני זז, לא תבואי איתי תמצאי את הדרך שלך לבד." הוא אמר ויצא מבעד לחדר הלבן הבא.
עקבתי אחרי יהב, רציתי לראות מה יותר מגניב כאן. הלכנו לתוך חדר שעל המרצפות היה מונח משושה מברזל, ככה סתם באמצע החדר.
"זה מזכיר לי את הילדות." יהב אמר. יכולנו לדבר בקול כי החדרים האלו היו ריקים. עברנו לחדר הבא, מלא בנקודות ורודות.
"זה דווקא מזכיר לי ילדות." אמרתי. יהב הביט בי.
"את ממש לא מפה, איפה כל המקוריות שלך?" הוא שאל, קצת נשמע שהוא יורד עליי. הבטתי סביבי.
"טוב זה מזכיר לי מדבקות שהמורה שלי בכיתה א הייתה נותנת לי כל פעם שהצלחתי." אמרתי בחיוך נזכרת במאורעות. התקדמתי לחדר הבא.
ראיתי מדרגות לבנות התקדמתי לשם, חשבתי על מה מסתתר למעלה. הרמתי את הרגל שלי למדרגה הראשונה והתנגשתי בקיר. יהב צחק בקול.
"סליחה, לא שלטתי על זה." הוא ניסה לדחות את הצחוק שלו. "נכון זה נראה אמיתי ממש?" הוא אמר, לא מתכוון לשאלה בכלל.
"מציאותי לגמרי!" לחשתי, ממששת את הציור שעל כל הקיר. חצי ממנו היה ציור, חצי שני פסלים או מפוסל. ככה שממבט ראשון נראה אמין לגמרי.