לשקר אין רגליים |פרק רביעי

"יש לי שאלה קצת חשובה לי, אבל בטח אישית מאוד…" דודה איימי אמרה כשדליה התרחקה. "למה אין לך בית? כאילו מה עם ההורים שלך? משפחה?" היא שאלה לוחשת. הורדתי את מבטי לכפות ידיי. לא רציתי לענות לה את האמת.
"הם אינם." לחשתי, לא מספרת יותר.
הדאגה בעיניה של דודה איימי צצו. שאלות מילו את פיה, ואני שתקתי. רק שהיא לא תדע… שלא תגלה לעולם.
דליה חזרה בהתרגשות והופתעה לראות את פנינו לא מחייכות.
"הכל בסדר?" היא שאלה בלי לצפות לתשובה. "אפשר להתחיל בלהוריד את הצבע!" את המשפט הזה אמרה בקריאת שמחה ואנשים רבים הצטופפו לצפות.
בהתחלה היא ניגשה לדודה איימי ושטפה והברישה את השיער הקצר שלה. תוך רגע כבר גמרה וכל הצופים החמיאו לה, ממלאים את האווירה בקריאות כאילו לעולם לא ראו שיער שחור וקצר.
כשדליה ניגשה אליי הרגשתי את הזמן עוצר. ידיה כמו רוח קלילה שמזיזה את השיער שלי קצת לפה וקצת לשם. יכולתי ממש להרגיש את הצבע יורד עם המים ומשאיר את קצוות השיער שלי כחולות כשמיים.
הבנתי שדליה סיימה כשקולות של התפעלות וצהלה מילאו את אוזני.
"כל כך מגניב!", "זה הדבר הכי מדהים שדליה אי פעם עשתה!" , "את כל כך יפה!"
חייכתי נרגשת.
"מוכנה לראות במראה?" דודה איימי שאלה, תוך כדי דליה כבר סובבה אל פניי מראה. מה שנשקף לא נראה רע, אבל השיער שלי לא היה צבוע בקצוות כחולות כשמיים. אלא היה צבוע חצי שיער בכחול חזק.
לא ידעתי איך להגיב. כאילו נפלה כל ההתרגשות. ככה אני עכשיו אצטרך להסתובב…
"נו את אוהבת?" שאלו אותי דליה ודודה איימי. התלבטתי מה לענות.
"אני יודעת שכאן יש תרבות קצת אחרת…" היססתי לומר. "פשוט זה לא משהו רגיל בעולם שמחוץ לעיירה הזו. זה נורא לא מה שהתכוונתי…" הוספתי לומר.
"אולי לא הבנת את דליה עד הסוף כשהיא אמרה שהיא תצבע לך חצי שיער?" דודה איימי שאלה, הנהנתי בהיסוס. באמת חשבתי שתצבע קצוות, במקום זה היא עשתה קו מאמצע המצח שלי וצד ימין לא נגעה ואילו צד שמאל כולו כחול.
"למזלך את לא נמצאת בעולם הרגיל… כמו שאמרת בתרבות פה הכל מתקבל חוץ מדברים פשוטים, שכאן נראים כאילו ללא השקעה וללא חשיבות…" דליה הזכירה מנסה להגן על עצמה. "בואי אני אנסה לסדר לך את זה למשהו שאת אוהבת… איך בדרך כלל היית אוספת את השיער שלך?" היא הוסיפה ושאלה.
"בצמה שמתחילה מלמעלה למטה." אמרתי לא ידעתי אם כאן הם גם קוראים לזה צמת שורש. מבטה של דליה נראה חושב רציני, ואז עיניה אורו.
דליה הביאה גומיה ואספה את השיער שלי לצמת שורש הדוקה. הרגשתי כל שיערה ושיערה שבראשי, ממש כל הראש שלי כואב.
הבטתי לצדדי לראות שדליה לא מסתכלת ומשכתי בקצוות של הצמה, מנסה לשחרר קצת שיער פה ושם. דליה הסתובבה אליי וכמובן שקלטה.
"בואי אני ירפה לך את הצמה." היא אמרה תוך כדי שהיא מוציאה כמה שיערות שמול האוזניים שלי. "זה בסדר אם אני אגזור אותם קצת?" היא הציעה מראה לי במראה מה הכוונה. הסכמתי.
עכשיו דווקא הגשתי מאוד מגניב ככה.
חצי מהצמה שלי הייתה כחולה, והגוון השתלב ממש יפה יחד עם השיער הבהיר שלי. הנחתי את הקצה של הצמה על כתפי השמאלית. מול אוזניי נחו שני פאות קצרות, כמו קצוות של פוני שהגיעו רק סנטימטר יותר מהאוזניים. קצת מצחיק שאחד כחול והשני השיער הטבעי שלי.
"אני חושבת שזה ממש מהמם." דליה אמרה, הסכמתי ואמרתי לה תודה.
שרדתי את זה מבלי להעליב אותה, וגם ככה אני באמת מרגישה יותר כמו עצמי. אם היא הייתה עושה לי את התסרוקת שדמיינתי הייתי נראית יותר כמו חברה שלי מהילדות, כל כך קינאתי שלה הסכימו לצבוע "רק קצוות" של השיער.
דודה איימי והיא נפרדו ובעיניה של איימי ראיתי את השאלות עדיין באוויר. הייתי חייבת לתפוס אותם ולהרחיק אותם.
כל הזמן דאגתי שנהיה ליד אנשים ככה שהיא לא תעז לשאול.
היא הסבירה לי קצת על אופנה ותפירה, שהיא פרופסור בתחום הזה. היא רצתה שאמצע משהו שארגיש בנוח ללבוש אותו אבל הרגשתי הכל כאן סטייל מוגזם.
כאילו מי הולך ברחוב עם נוצות? מי הולך ברחוב עם כובע בצורת כוס קפה?
יצאתי משם עייפה ובהחלט עם המון שקיות של חומרים לתפירה בעצמי, יותר נכון שדודה איימי תתפור לי. הרבה דברים שם רציתי נגיד רק את החלק העליון של הבגד, או רק בלי כל כך הרבה נצנצים.
בדרך חזור ידעתי שדודה איימי תצליח לשאול שאלות, הייתי חייבת להעסיק אותה במשהו אחר. ניסיתי לשאול עוד על העבודה שלה אבל היא הבחינה…
"למה את לא מספרת לי על מה קרה להורים שלך?" דודה איימי שאלה. "למה את בורחת מהמבט שלי?" היא הוסיפה לשאול וניסתה ללכת בקצב ההליכה המהיר שלי. התלבטתי מה לומר, אז שתקתי.
"אם את נשארת אצלי, אני חייבת לדעת איך לעזור לך." היא ניסתה לגרום לי לדבר. אני רק סימנתי לה עם כתפי שזה לא משנה לי.
"נו חושן, אל תהיי כל כך סגורה איתי… אני לא פה לפגוע בך. להפך אני פותחת בפניך את ביתי." דודה איימי אמרה וכבר עמדתי להתפוצץ.
זרקתי לאדמה את כל השקיות שהיו בידיי, ופשוט רצתי. המשכתי עם השביל ואז בתוך הרחובות. לרוץ ולרוץ.
כשאני רצה כל דבר שבמוח שלי נרגע ומתמקד בדבר אחד, לאן לרוץ.
עצרתי מתנשפת מול מקום לא ידוע. אילו היה לפחות קליטה לפתוח מפה או וייז אז לא הייתי מרגישה כל כך אבודה.
אני נמצאת ברחוב לא ידוע, ומי יודע אם דודה איימי תחפש אותי ואם תמצא בכלל. נזכרתי שאנשים רבים מכירים אותה כאן. מיהרתי למצוא מישהו ולשאול.
ראיתי מרחוק נערה יושבת בתוך עלים של דשא בגינה המשותפת. ניגשתי אליה וככל שהתקרבתי זיהיתי שהיא לבושה כמו פיה, ממש עם כנפיים וכל זה.
אני לא חושבת שאי פעם אצליח להתרגל לזה שככה כאן זה מקובל להתלבש.
"שלום מי את?" הנערה בלבוש פיה קלטה אותי מתקרבת אליה. המשכתי לנסות לפלס דרך בין העלים להיות קצת יותר משלוש מטרים ממנה.
"אני חושן…" מילמלתי, וכשהייתי מספיק קרובה נעצרתי. "את יודעת במקרה איך מגיעים לבית של פרופסור דאנז'?" שאלתי.
עיניה סקרו את לבושי.
"את נראית פשוטה מדי בשביל להיות תלמידה של הפרופסורית הכי גדולה כאן…" הנערה אמרה. "איך את קשורה אליה?" היא הוסיפה לשאול. היססתי לענות.
"דרך אגב אני אביב." הציגה את עצמה הנערה. חייכתי מנסה לנשום עדיין מהריצה שהרגע עשיתי.
"אני גרה אצלה…" הוספתי לומר מקווה שהיא לא תשאל יותר מדי שאלות. "את יכולה לקחת אותי לשם?" ביקשתי. היא מיהרה לקום בהסכמה.
"את מבינה שזה בצד השני של העיירה? ייקח לנו לפחות עד השקיעה להגיע." אביב אמרה כששנינו מפלסות דרך העלים בגינה. "עדיף שנעבור אצלי בבית וניקח כסף לאופני רחוב…" היא הוסיפה ומצביעה על הבית שלה.
הלכנו לכיוון תוך כדי שהיא מסבירה לי עד כמה רחוק זה. הייתי צריכה לעצור כשהגעתי לסוף השביל, שם הייתי מחכה לדודה איימי וזהו.
"אז לכמה זמן את אצל פרופסור דאנז'?" אביב שאלה מובילה אותי אל תוך ביתם הריק. היא ניגשה אל הארנק שהיה מונח במגירה העליונה ולקחה שני שקלים קטנים.
"אני הגעתי ממש לפני יום…" אמרתי מביטה סביבי. "אני לא יודעת לכמה זמן אצליח להישאר כאן, אולי אאלץ לעזוב…" אמרתי מבולבלת בעצמי.
יצאנו מהבית של אביב וצעדנו ברחובות.
"למה תצטרכי לעזוב?" אביב שאלה אבל לא נתנה לי זמן לענות. "אני יודעת שהיא נוהגת לאמץ ילדים, כמו נבו ועוד כמה שהיו ובגרו… אני שמעתי שזה מסובך אז את לא חייבת לשתף סתם נערה כמוני." היא הוסיפה ושתקה.
"תודה, כי זה ממש לא נעים…" אמרתי בלחש וצעדתי אחריה בין הרחובות. "את ממש עושה לי טובה גדולה…" הוספתי והיא חייכה.
"באמת תודה רבה, אני לא יודעת מה הייתי עושה אם לא היית את עוזרת לי." אמרתי כשעצרנו ליד תחנה של אופניים להשכרה. אביב הכניסה שקלים ולחצה על כמה כתפורים. היא לקחה אופניים לעצמה ואחד לי.
"את לא חייבת לי כלום אבל אשמח אם…" אביב עצרה את עצמה מלדבר וטיפסה על האופניים, גם אני התיישבתי. לפני שהספקתי לשאול מה היא רצתה לבקש היא התחילה לרכוב ואני אחריה.