לשפוך את המוח מהראש(1)
ולא כל העולם סובב סביבך.זה בסדר שאנשים יהיו מצוברחים. וזה לא קשור אלייך. למרות שזה גורם שאין להם את אותו היחס כלפייך ברגע זה.
את שונאת את עצמך. כי את מרגישה בטוחה רק ליד מי ש-"נמוך" ממך. ומשתתקת ליד אנשים ש-"גבוהים" ממך. ואז את נגעלת מעצמך. כאילו שיש אנשים שפחותים ממך.איזו גישה מתנשאת.
ומה הקטע שאת חצי משתתקת, והמוח שך מתייבש ליד אלה -"מעלייך"?.
למרות שהם נחמדים אליך. למרות שהם מנסים להכיר אותך. את לא מצליחה להוציא מילה, וכאילו בכוח מנסה לצאת האדם הכי יבש שקיים.
את לא נהנית בעבודה באמת. את פשוט נהנית להספיק כל כך הרבה דברים. לעשות את הדברים נכון.למרות הקושי. את נהנית מהאתגר. אם היית צריכה לעשות את אותו הדבר, רק עם פחות לחץ , את לא היית נהנית.
והרגליים כואבות , אבל הסיפוק הזה. ששוב הצלחת. את מכורה להצלחה. אבל זאת לא ההתמכרות החולה. זה התמכרות לניצחונות הקטנים. כל דבר קטן הוא ניצחון קטן. ואת מנצחת שמפסידה לפעמים. אבל בעיקר מנצחת. ומוכנה לקום שוב ולהסתער על החיים, רק הפעם טוב יותר.
אבל כשאת מגיעה הבייתה בבלון של האושר יש חור, והאוויר בורח. הבלון מצומק. וזרוק על הרצפה.את רוצה לצעוק. אבל אין מי שיקשיב. וזאת רק את שאשמה.
ולא נותר לך טיפת כוח, להילחם גם בבית. לתת פייט. אף פעם לא היה לך כוח לזה. כי בית זה מקום של מנוחה.לא של מלחמה.בית זה מקום של שלום.
אבל בבלון של האושר שלך, יש נוצר כל פעם חר, כשאת חוזרת הבייתה.
יש לא מעט אנשים בעבודה שחושבים שאני דיי מתנשאת. וזה כל כך מטומטם. כי ההפך זה הנכון. אני לא מדברת כ אני מתביישת. לא כי אני מתנשאת. ובא לי לצעוק את זה. אבל אנשים לא מפסיקים להעלב ממני.
הם לא מבינים, שהמוח שלי מתייבש ברגע שהם מתחילים לדבר איתי.והלב שלי קצת רועד מלחץ. ומנסה לענות תשובות יבשות על אוטומט. כדי לא לצאת מטומטמת.
ואני תמיד יוצאת מטומטמת.
ורק ליד אנשים שאני לא מפחדת להיות מטומטמת לידם, כי-"הם לא חשובים", אני מעיזה להיות אני. ואיתם אני מתחברת. ואותם אני אוהבת. והם אוהבים אותי. אבל אז אני מרגישה כמו ערמת חרא מבפנים. כי אני חברה שלהם, רק כי לידם אני מצליחה להיות אני, רק כי אני חושבת שהם "פחות חשובים". אבל אני אוהבת אותם הכי בעולם. יותר מאת ה-"חשובים". אני נשבעת.
שמישהו יעזור לי איתי בבקשה.
והאוזניות החדשות שלי מהממות. ויש לי נמלים בחדר. והמוח שלי הופך לעיסה. אבל אני אמשיך לכתוב. או שאולי אסיים? כנראה שאסיים.
לילה טוב לכם.
תגובות (4)
אמרלד,
אהבתי את הכתיבה והתחברתי. הרגיש לי שמישהו כתב פרק מהחיים שלי. אמנם מהגלגול הקודם, אבל התרגשתי בכל זאת.
אני מרגיש טיפה אשם שבמקום לחוש ולהביע יותר אמפתיה, לקחתי את זה למקומות שלי. אולי הידיעה שיש עוד מישהו שהרגיש את מה שאת מרגישה תקל בכל זאת.
הצטערתי קצת לקרוא על מה שנראה כמו סוג של התפכחות בעבודה. אבל אני חושב שהמחשבות האלה בסוף עוזרות לנו להכיר יותר טוב את עצמינו. אני מרגיש שיש לי הרבה "עצות" אבל זה הפך להיות אצלי קצת הרגל מגונה. אולי אם הייתי יכול – הייתי מצמצם אצלך קצת את הביקורת העצמית.
זה אולי מטופש אבל זה דיי מנחם שיש עוד אנשים כמוני.
יותר משזה ביקרות עצמית, זה תסכול. כי זה פשוט דופק לי כל כך הרבה חברויות שיכלו להיות לי. וקצת מחמיץ לי בלב את אלו שכבר ישנן.
אני פשוט תוהה לעצמי, איך להפטר מזה.
אין לך מושג כמה התחברתי לקטע, אין מילה במילה.
אבל בסופו של דבר צריך לזכור שאין לנו את מי לרצות חוץ מאת עצמנו!
עצמנו זה דיי חשוב, ודיי הרבה, אבל לפעמים זה פשוט לא מספיק.