לשחרר ~פרק 2~
אני חושבת שישבתי קרוב ל-5 דק' חסרת כל תחושה.
ואז הצלחתי סוף סוף לקחת את עצמי בידיים ושאלתי כשקולי עדיין רועד:"אני מדמיינת אותך מרוב געגועים?" "לא," ענתה קרוליין (או לפחות זאת שדיברה בקול שלה).
"אז…זה אומר שאת…חייה?" שאלתי והרגשתי בחילה חזקה וחנק בגרון.
"לא בדיוק." היא אמרה.
"אז…אז…" זה הדבר היחיד שאני מצליחה לאמר.
"אני פשוט אראה לך מה קרה." אמרה קרוליין.
ואז…ראיתי קרניי אור שבאות מימולי ואני לא יודעת מה מקורן.
הן היו כל כך נעימות, מחממות וממלאות תיקווה, שלא היה לי צורך לסגור את עיני מרוב האור.
מה שאני רוצה זה רק להישאר כאן במקומי שטופה באור הנעים והמלטף.
אבל מה שאני רוצה לא תמיד מתגשם, והבנתי את זה מחדש עכשיו.
לאט לאט האור הסתדר לצורה של עיגול גדול מאוד שריחף מולי ולצערי כבר לא מאיר ומחמם כמו קודם.
"הכל התחיל לפני חודש, כשנידרסתי."
נשמע קולה של קרוליין ובעיגול, שהתברר כ-מסך, הופיעה קרוליין שכרגיל חזרה מביה"ס שעה אחריי.
קרוליין התכוונה לחצות את הכביש.
וכשהאור הירוק ברמזור דלק, היא התחילה ללכת, ואז…
"לא! אני לא יכולה לראות את זה!" אמרתי כי אני יודעת מה ייקרה עכשיו, וזה משהו שמאוד מכאיב לי.
"אבל אני רוצה שתראי." אמרה קרוליין כשהיא מדגישה את המילה אני.
הרמתי את מבטי למסך שעדיין ריחף מולי.
הינה המכונית עם הנהג השיכור נוסעת במהירות כל כך מופרזת, שהוא לא שם לב לכלום ולא עוצר.
המכונית פוגעת בחוזקה בקרוליין, ואני רואה אותה ממש עפה למרחק כמה מטרים מרוב חוזק המכה.
ואז אני רואה אותה נאבקת על כל נשימה.
התחלתי לבכות.
וברגע שהחזה שלה הפסיק לזוז…הבכי פרץ ובכיתי בקוליי קולות, מייללת ומייבבת, לא מספיקה לנגב את כל הדמעות שזולגות בזרם שוטף ומרטיבות אותי לגמריי.
כי…הקשר בין תאומים זהים…זה משהו מיוחד.
כי תאומים זהים הם לא רק אחים, הם…ממש קשורים אחד בשני, קשר מיוחד במינו, מבינים אחד את השני, וכשעיבדתי את קרוליין, אחותי התאומה שקטנה מימני במספר דקות, הרגשתי שעיבדתי חלק מעצמי, כאילו גם אני נפגעתי מהמכונית רק שאני שרדתי.
כאילו…כאילו שגזלו חלק מימני.
וכעבור רבע שעה-בערך שבכיתי והוצאתי את כל הכאב, לראשונה, במלואו, שמעתי שוב את קרוליין:
"זה כואב גם לי.
תאמיני לי.
אבל אני ממש מבקשת מימך לראות את ההמשך."
הרמתי את ראשי וכיוונתי את פניי הנפוחות והרטובות מהדמעות למסך.
התאספו אנשים סביב קרוליין בזמן שהנהג השיכור מבין מה קרה ומסתלק לו.
המראה הזה מכאיב לי מאוד וממלא אותי שנאה כלפיי הנהג הזה, שגזל מימני את אחותי!
הנהג הדפוק הזה!
כמה אני רוצה להתחיל לנהוג ולדרוס אותו כמו שהוא עשה לאחותי!
"אל תשנאי את הנהג." אמרה קרוליין בקול מרגיע כאילו קראה את מחשבותיי.
"הוא לא אשם." היא הוסיפה, "אז מי?!" צעקתי ומיד הצטערתי על כך.
"אף אחד." היא אמרה, "פשוט אז הגיע זמני לעזוב." היא אמרה, והמסך ריחף קרוב יותר אליי.
ואז ראיתי את קרוליין שוכבת שם מתה, אבל בו זמנית יצאה מימנה קרוליין חצי שקופה והתעופפה לשמיים.
"כמו שאת רואה, הנשמה שלי כבר עזבה את גופי." אמרה קרוליין כאילו היא מדריכה בסיור (סיור שמאוד מכאיב לי).
"אבל…" היא אמרה בקול עצוב, "הרגשתי שממש קשה לי לעזוב אותך, ומשהו בתוכי משך אותי למטה, אבל לא נכנעתי והמשכתי לעלות, ואז זה מה שקרה."
ראיתי את נשמתה של קרוליין מעופפת ורואה מולה שער זהב ענקי, עומד על כמה עננים רכים לבנים.
"ואז…הייתי אמורה כבר למות, אבל…" היא אמרה.
ראיתי את הנשמה שלה מנסה לפתוח את השער, אך הוא לא נפתח.
ואני בטוחה שגם אותה, כמו אותי-עכשיו, גירה האור הטהור והמזמין שבא מהשער.
"למה אני לא יכולה להיכנס?" שאלה נשמתה של קרוליין בקול מאוכזב.
"כי…את עדיין לא השתחררת." אמר קול נמוך שאחריו נשמעו הדים.
"להשתחרר ממה? ואיך?" היא שאלה ועדיין המשיכה בניסיונותיה הכושלים לפתוח את השער.
"את צריכה לעזור לאחותך, ואז תוכלי להיכנס." אמר אותו הקול.
ואז המסך נעלם.
ראיתי מישהו מתקרב עליי, פניו ושאר גופו היו מוסוות היטב בחושך הלילה.
יותר נכון פניה…
דמותה של הנשמה של אחותי הופיעה מולי.
"לא קיבלתי יותר הסברים." היא אמרה.
"והינה אני, נשמה שתקועה בעולם הזה כי אני צריכה לעזור לך, מציעה לך את עזרתי ותמיכתי במה שאוכל.
מה מפריע לך, ג'יין?" שאלה קרוליין (או כמו שכבר מובן נשמתה).
"כלום." עניתי רק כעבור כמה דקות.
"כלום?" קרוליין חזרה על מילותיי וקולה נשמע אבוד וחסר תיקווה.
אחותי מעולם לא דיברה בקול הזה, כי היא מעולם לא התייאשה, ועכשיו, הקול שלה מעביר בי צמרמורת ודאגה.
"טוב…הבעיה היחידה בחיי היא שאת מתת." אמרתי וישרתי את מבטי לעיניה החצי-שקופות אך הנראות של קרוליין.
תגובות (1)
תמשיכייי