לשחרר ~פרק 1~

זהו זה.
הגיע הלילה.
זאת ההזדמנות שלי ללכת למקום שנהיה אחד החשובים בחיי-בית קברות.
החלפתי את הפיג'מה לבגדים רגילים ומחממים, קר מאוד בחוץ.
לבסוף נעלתי את מגפיי העור השחורות שלי ויצאתי.
יצאתי אל הקור המקפיא של הלילה, למרות המעיל שעליי כולי רעדתי וחלק משפתיי קיבלו גוון כחלחל.
אבל אין דרך אחרת.
הוריי לא מרשים לי ללכת לבית הקברות של העיר, כי זה קשה מידי בשבילי ובשבילם.
אבל לי לא אכפת.
אני מוכנה לעשות הכל, כולל בריחה מהבית בלילה קפוא כדי לראות את אחותי שוב.
אפילו אם היא כבר לא חייה.
התחלתי לרוץ כדי להתחמם וגם כדי להגיע מהר יותר, האוטובוסים עדיין נוסעים, אך כמעט ואין אנשים בחוץ.

והינה, אני סוף סוף מגיעה למקום הקודר הזה שנבלע בחשיכה.
פילסתי את דרכי לעבר אותו הקבר.
זה נורא.
אני מסוגלת לראות את הקבר למרות החושך של הלילה.
אולי היה עדיף שלא אבוא לכאן.
אני מביטה בקבר.
זה ממש כאילו שאני מביטה בקבר של עצמי.
אותו תאריך יום ההולדת, אותו שם המשפחה, אותן הפנים כמו שלי.
רק השם שונה.

"קרוליין בלו" אני קוראת בשקט את שמה.
עדיין קשה לי לאמר את השם הזה אחרי שהיא, אחותי התאומה, נידרסה.
"קראת לי?" אני שומעת קול שקט ורך, כאילו מלטף, וכמה הדים נשמעים אחריו.
"כבר נדמה לי שאני שומעת אותה." אמרתי בעצב והרגשתי צריבה חזקה בעיניי.
"אני כאן, תמיד איתך, תזכרי את זה, ג'יין." נשמע אותו הקול, שנשמע בדיוק כמו הקול של אחותי.
"אבל, אבל…את לא איתי יותר." אמרתי בקור וניגבתי את הדמעה שקיררה עוד יותר את פניי הקפואות.
"את יודעת שלא עזבתי בכוונה." שוב נשמע אותו הקול.
"כן, אבל…זה מאוד מכאיב לעבד אחות תאומה זהה." אמרתי והרגשתי איך עוד דמעה מתכוננת לצאת.
"וזאת הסיבה שלא הצלחתי לעזוב." אמר אותו הקול במלוא הרצינות.
זה היה כאילו הטילו עלי פצצה.
לא יכלתי לשמוע יותר כלום, אפילו לא את עצמי.
הכל נהיה שקט כל כך, ללא שום רעש, אפילו לא הקטן ביותר.
הרגשתי איך גופי רועד, אבל כבר לא הרגשתי קור…או חום…
משפט כזה קטן שאני בטוחה שיש בו משמעות גרם לי להיות חסרת תחושה.