לרוץ 2

"עוד 48 שעות עוברות חמש שנים." זו הייתה ההודעה שהופיעה על צג הטלפון שלי. ישר ידעתי מהי כוונת ההודעה, לא הייתי צריכה אפילו לא רגע. הבוקר שכקמתי מהמיטה הבטתי בלוח השנה שמופיע על המקרר. ה-10.2, הזזתי קצת את עיני וראיתי את התאריך, שמופיע באותיות שחורות ותמימות. כאילו סתם עוד יום רגיל ללא מאורעות מיוחדים. אבל זה לא נכון. לפחות לא בשבילי.
פתחתי את מסך הטלפון שלי, הודעה נשלחה ממספר לא מזוהה. חייגתי אליו, כמובן המספר לא מחובר, ניחשתי שזה מה שיקרה.

לפתע הרגשתי מגע קריר על עור ידי, העברתי את מבטי אל ידי וראיתי את הגלידה מטפטפת על ידי. זה החזיר אותי למציאות. מייקל, הוא ידאג. עליתי במעלה המדשאה חזרה אל מייקל. הוא היה שרוע על הדשא כפות ידיו מתחת לראשו, עיניו היו עצומות וחולצתו המקופלת מעט למעלה חשפה את שרירי ביטנו. הוא היה נראה רגוע ושלו. קנאתי בו, הוא לא יודע מה קורה, הוא לא יודע על מה שקרה לפני חמש שנים.
התיישבתי על ידו וליטפתי את שיערו הרך. כשהרגיש במגעי פקח עין אחת. "יאמי" הוא זינק לישיבה כשראה את הגלידה. גיחכתי.
הטלפון שלי זמזם שוב. מייקל הסתכל עלי בתמיהה, משכתי את כתפיי. פתחתי את הטלפון שלי, הודעה נוספת "עוד רבע שעה." לעזאזל, חשבתי בליבי.

"שיט." מלמלתי. "מה קרה?" מייקל שאל. "אני צריכה ללכת." שיקרתי. "למה?" הוא שאל בהפתעה. "מסתבר שפרופסור קובן, הקדים את הקורס לעוד חצי שעה ואני לא יכולה ללכת ככה לשיעור." אמרתי והחוותי בידי על בגדי המזיעים.
"אבל את לא תספיקי להגיע הביתה ולחזור לקמפוס בזמן." "אני אלך למאיה, ואתארגן אצלה. היא תוכל להשאיל לי בגדים והיא גרה שלוש דקות מהקמפוס." "טוב. תהני." הוא חייך באכזבה, רצינו לבלות את הבוקר יחד.
החיוך המאוכזב שלו שבר את ליבי.

התרוממתי לעמידה אך הוא משך אותי אליו, היינו כה קרובים שאפינו התחככו אחד בשני. הוא רכן לעברי ונישק אותי נשיקה ארוכה ומדהימה. כשהתנתק ממני, הבטתי בו במבט תמה, והוא חייך חיוך שובב, "ליום טוב יותר." "הרבה יותר טוב." חייכתי אליו, הוא הרים את גבתו ולכסן אלי חיוך.
***
נותרו לי שלוש דקות להגיע. הגברתי את מהירות הליכתי. אנשים החלו למלא את הרחובות. וכולם נראים כל כך רגיל. אף אחד לא יודע מה קורה דקות הליכה ספורות מהם. פניתי שמאלה והלכתי על מעגן הסירות. קבוצה של דייגים הייתה בחלק אחד של המעגן ובחלק השני היו חבורה של אנשים עם בגדי שייט מהודרים ככול הנראה קבוצת עשירים שיצאה לבראנץ' על יאכטה. גלגלתי את עיני.

פניתי ימינה ממעגן הסירות, הייתה שם ירידה אל תחנת רכבת ישנה שלא הייתה בשימוש בעשרת השנים האחרונות. דילגתי מדרגה, מדרגה לעבר התחנה.

בקצה התחנה הנטושה ישבה אימלי, על הקיר נשען נייט שמסטיק בפיו ותומאס ואלינור עמדו ובהו בי נכנסת אל התחנה. סקרתי את כולם, אף אחד אחד לא השתנה מאז הפעם האחרונה שראיתי אותם, מאז התיכון.
אלינור נראתה לא קשורה לתחנה הנטושה שעל רגליה נעלי עקב גבוהות, חולצה לבנה וחצאית יוקרתית וצמודה, אך לעומתה נייט נראה כאילו נולד שם עם חולצה מרושלת שיוצאת מהג'ינס וכובע גרב על ראשו כשבפיו מסטיק.

"ברוכה השבה, התגעגעת?" נייט שאל בציניות והחווה בידו על התחנה הנטושה. "אתה לא יכול לנחש אפילו כמה לא." עניתי.