לראות מהצד – פרק רביעי

נקודת מבט של דור:

הלכתי לבית הספר וחיכיתי.
חיכיתי לשעה האחרונה בלימודים, השעה שתהיה המסיבה.
אני כבר לא בטוח שצריך לנקום. אבל אני יודע שחבר שלי ישכנע אותי.

אני לא יודע מה קרה לאלינור.
נתתי לה לשתות קצת קולה.
בהתחלה היא לא רצתה לשתות, אחרי כמה דקות שכנעתי אותה שלא נתתי לה קולה.
היא שתתה. ראיתי שהיא שתתה.
אם לא הייתי יודע שהיא שתתה לא הייתי רואה, כמעט ולא שתתה.
ואז היא התעלפה. לא ידעתי מה לעשות.
עדיין אני לא יודע מה לעשות.

הרמתי את אלינור וסחבתי אותה אל המנהל.
"יפה שהבאת אותה. עכשיו תחזור- רק רגע. אתה יכול להודיע להורים ולמשפחה שלה? אתן לך את הכתובות של ההורים שלה" הוא אמר אחרי שהסברתי לו מה קרה.

שתי כתובות? ההורים שלה גרושים? לא ידעתי.

בתחילה הלכתי לבית שהכרתי ממזמן. בית שתמיד חיכיתי בו, חיכיתי לאלינור אך בסוף לא נכנסתי. שני אחים שלה לא רצו שאכנס לבית.
קיוויתי הפעם שהם ייתנו לי להיכנס.
היה לי ברור שהם ייתנו לי להיכנס רק אחרי שידעו שקרה לאלינור משהו.

הגעתי לכניסה של הבית.
אלינור לא נראתה כמו ילדה עשירה אך לפי המראה של הבית היא כן.

דפקתי בדלת. אחותה פתחה לי.
היא נראתה כבת תשע עשרה.
אני רק בן שבע עשרה.
"שוב אתה?" אמרה ופנתה אל אחיה "גאי! בוא שנייה!" צעקה אליו.
עברה דקה עד שגאי הזה הגיע.
"צליל מה רצית? דברי מהר" אמר ולא שם לב אליי.
תמיד כשבאתי אל אלינור הם היו שם ומנעו ממני להיכנס.
"אתה רואה את הילד הזה שבא לכאן תמיד? נמאס לי! תראה לו למה לא כדאי לו לבוא לכאן יותר" אמרה וסיימה את המשפט בחיוך.
גאי אגרף את ידו.
"רגע! חכו! אני צריך להסביר. יש לי איך. קרה מ-" הספקתי לומר לפני שהאגרוף הגיע אל פניי.
"קרה משהו לאלינור" אמרתי מובס ונפלתי אל המדרכה בפתח הבית.
"מצטערת" אמרה צליל "איך קוראים לך?" שאלה אחרי שעזרה לי לקום.
"דור" אמרתי "תודיעו לכולם. אני חייב להודיע ל… לבית בכתובת השנייה של אלינור. אתם יודעים איך זה?" אמרתי במהירות.
"תהיה רציני. אתה לא יכול לצאת ככה. תישאר כאן. נבקש מאימא שלנו לתת לנו את הכתובת של אבא של אלינור כי היא נשבעה שלעולם לא תחזור לשם" אמר גאי.

כשגאי הלך לבקש את הכתובת מאימו התקשרתי לאימא שלי.
לא הספקתי להתקשר לאימא שלי והתקשרו אליי.
זאת הייתה סבתא שלי, לא טוב.
"התקשרתי כי רציתי לדעת שלא הרסת עוד משהו" סבתא שלי לא כמו כל סבתא, סבתא שלי רעה. היא שונאת אותי ואני לא יודע למה.
אני בכלל לא כועס עליה.
"זה מגיע לך, פשוט מגיע לך" היא אמרה אחרי שאמרתי לה מה קרה.
"אבל רוזי, למה את-" אמרתי ונקטעתי על ידה. לא אספר עוד מה היא אמרה, אלה היו קללות, לא משהו חשוב.
גאי חזר.
"אימא שלי אמרה שאבוא בארבע, אני בא אתך, ברור לך-" גאי אמר ועוד לא הסתכל עליי.
"ועם מי אתה מדבר? מה קרה? תן לי לדבר עם… איך קוראים לו?" שאל שוב.
צליל וגאי לקחו לי את הפלאפון. לא רציתי לתת, לא רציתי שיגלו על סבתא שלי.

נקודת מבט של צליל:

דיברנו עם מי שהציגה את עצמה כסבתא של דור.
רוזי, הסבתא, לא אמרה שהיא שונאת את דור במפורש למרות שזה מה שהבנו.
אולי דור לא רצה שנחשוב עליו דברים בגלל סבתא שלו, בדרך כלל אני שופטת מהר, כמו ששפטתי את דור בהתחלה.
חשבתי שאם יקרה משהו דור לא יעשה כלום.
אוי! שכחתי! צריך לגלות לאימא שלי על אלינור!

"צליל? צליל צליל!" גאי קרא לי. לא הקשבתי בכלל למה שקרה.
"מ- מה?" עניתי.
"את יודעת מה קרה ואיך זה קרה? מה שקרה לאלינור. או שאולי דור רוצה לספר?" גאי שאל אותי.
"מה דור עשה?" שאלתי. אני יודעת שהתנהגנו לדור כאל ילד קטן אבל… לא, אין לי סיבה.
גאי סיפר לי. דור ישב ושתק. הוא בכלל לא הגן על עצמו. כנראה שבאמת הרגיש אשם.
"מה זה? גאי, אלך לספר לאימא. תישאר כאן" אמרתי בלי הקשר.
סיפרתי לאימא שלי.
"למה היא עשתה את זה?" זה היה הדבר הראשון שאמרה אחרי שסיפרתי לה.
"אימא את לא מבינה? הוא עשה את זה. קוראים לו דור, לא אמרתי קודם" אמרתי לה ובאמת הרגשתי שאני מסבירה למישהי שלא מבינה.
"אני יודעת מתוקה שלי. אבל אלינור בהתחלה עשתה משהו, אלינור נישקה את דור" ענתה לי.
"אלינור נישקה את דור כי… כי… מה? אלינור נישקה את דור? לא ידעתי" אמרתי.

חזרתי אל דור וגאי שישבו בסלון הבית.
"דור, אתה נישקת את אמי?" שאלתי כשהגעתי אליהם.
"לא אני לא" דור מיד התגונן.
"אז מה אימא שלי אמר-" התחלתי לומר אך גאי קטע אותי.
"מאיפה היא יודעת?"
"שמעתי שיש לאימא שלי קשר עם ג'וני, אח של אמי" אמרתי בניצחון.
"אמי זאת אלינור?" דור שאל.
"כן!" אני וגאי ענינו ביחד.
"אבל אמי נישקה אותי- כלומר לא נישקתי אותה"
"אתה בטוח שאמי נישקה אותך? אני לא מאמין" גאי אמר.
"תשאל את אימא. ובאותה הזדמנות תשאל אותה איך היא יודעת ומה קרה עוד"
"לא! אני מבקש. אל תרצו לדעת מה קרה" דור אמר.
מה הוא מסתיר? הוא עשה עוד משהו לאלינור?
"מה קרה?"
"מה? אתה פוחד שנדע? גיא אמר, כמעט צוחק.
"סוג של" דור אמר אחרי היסוס.

נקודת מבט של דור:

זה ברור לי למה אני לא רוצה שהם ידעו מה קרה.
אם הם ידעו הם גם ידעו שאחד מהחבורה תפס אותי ושלא אוכל להגן על אלינור כשיקרה משהו.

הלכנו לבית של אבא של אלינור, ביחד.
פתחה את הדלת מישהי שהציגה את עצמה בשם אנט.
הדבר הראשון שהיא שאלה זה "מה קרה לפנים שלך?" היא באמת לא יודעת?
אני לא יודע איך אני נראה עכשיו. אני רק יודע שאני בקושי רואה, לא רק בקושי, אני רואה רק כחול.

"אז… מה רציתם?" שאלה כשישבנו על הספות בסלון. היה לה מבטא צרפתי.
הסלון היה נראה יפה ופשוט. היו בו שלושה כיסאות וספה אחת.
אני ישבתי על הספה ואנט התיישבה על ידי.
צליל וגיא ישבו על שני כיסאות. נשאר כיסא אחד פנוי.
"יש לי משהו להגיד לך" אמרתי בדרמטיות.
"דור יש לך את זה" צליל אמרה.
"מה?" קצת התבלבלתי.
"תהיה שחקן, מתאים לך" צליל אמרה תוך כדי צחוק.
"דיי צליל, זה חשוב" גיא התעצבן.
גם אני התחלתי להתעצבן, רק שאם אני הייתי עושה משהו… אני יודע מה הייתי מקבל מגיא.
"אנט, את מכירה את אלינור ממש טוב?" שאלתי.
"כן, אני אחות שלה, ברור" אמרה "אבל יש לה אח תאום שהרס את הכל!" היא צעקה.
"הילד הזה? אנחנו ממש לא מכירים אותו" גיא אמר.
"מי אתם? מה אתם עושים כאן בבית שלי? אתם מחפשים את אלינור? אני צריכה לשאול את אחי ג'וני איפה היא. הוא תמיד עקב אחריה" אנט אמרה לאט
אנט הלכה לחפש את ג'וני ואנחנו נשארנו כאן.
"מה קשור ג'וני הזה? מי זה?" שאלתי.
"אתה לא מבין כלום? ילדה בת… ארבע עשרה מבינה יותר ממך. יש לאלינור שלנו אח בגיל שלה. זה ג'וני. הוא יודע איפה היא" צליל אמרה. כבר הבנתי שצליל אוהבת לרדת עליי. אבל נמאס לי.
"למה הוא צריך לדעת איפה היא? אני יודע. כל מה שאני רוצה עכשיו זה לדבר איתה" אמרתי.
"יכול להיות שאנט לא הבינה אותנו נכון. צריך לדבר איתה" גיא אמר.
חיפשתי את אנט בבית שלה.
נכנסתי לחדר. היה שם ילד בן שלוש עשרה. הוא צפה בטלוויזיה שהייתה בחדר שלו, החדר המבולגן שלו. מיד כשנכנסתי הוא הסתובב אליי. הוא התקרב אליי לאט לאט. אני הלכתי אחורה עד שנתקעתי בקיר. "מה יש לך על הפנים? ומה אתה עושה בחדר שלי? לך מכאן!" הוא אמר. הילד הזה מוזר…
יצאתי מהחדר. ראיתי את אנט הולכת עם מישהו שנראה בגיל של אלינור, גיל שש עשרה.
שניהם עצרו כשראו אותי.
"למה נכנסת לחדר של אנדרי? אתה לא יודע שכשהוא בחדר שלו אסור להפריע לו. אני חושבת שאם היית נשאר עוד שנייה… הייתה פה מהומה. הנה ג'וני" אנט אמרה במהירות.
"מי אתה?" ג'וני שאל.
"קוראים לי דור. יש משהו שאני צריך לספר וזה ממש חשוב" אמרתי במהירות.
הלכנו אל הסלון. צליל וגיא נשארו לשבת בשני הכיסאות שישבו בהם קודם.
אנט מיד התיישבה על הכיסא השלישי. התיישבתי עם ג'וני בספה.
רציתי לספר מה קרה אך לא נותרו לי מילים.
"דור, רצית לספר משהו. אתה יודע איפה אלינור? אני לא יודע. חזרתי מוקדם היום מבית הספר כי… טוב, קרה משהו וברחתי" ג'וני אמר.
"לפי מה שאני יודע אלינור עדיין בבית הספר" אמרתי.
"סיימו מזמן את בית הספר היום. היא נשארה? איפה היא?" ג'וני אמר ונראה מודאג.
"קרה לאלינור משהו. אני לא בטוח מה" אמרתי.
"אז תספר כבר!" אנט נשמעה חסרת סבלנות.
נשמע צלצול הפלאפון שלי.
התכוונתי לענות אך ראיתי מספר לא מוכר.
ג'וני לקח את הפלאפון מידי וברח.
נכנסתי לחדר מסוים. החדר היה מסודר. לא ידעתי אם החדר שייך לבן או לבת.
ג'וני היה בחדר, הוא לא שם לב אליי. התחבאתי מתחת לשולחן הכתיבה שהיה בחדר.
ג'וני דיבר בפלאפון, הוא כנראה ענה למי שהתקשר אליי.
"היא ערה?" ג'וני דיבר עם מי שבפלאפון "איפה זה?" שאל.
"טוב, תודה ביי" אמר וניתק.
הוא התיישב על המיטה שהייתה מול השולחן, מולי.
ג'וני שם לב אליי.
"מה אתה עושה כאן?" שאל.
"אתה לא יכול לקחת את הפלאפון שלי ולברוח. מה זה? באתי להשגיח על הפלאפון שלי. עם מי דיברת?" אמרתי כל משפט בנפרד.
"מי שהתקשר אליך היה מנהל בית הספר. דיברתי אתו. לא ידעתי שאלינור אתו, זה לא טוב" אמר במהירות.
"למה הוא התקשר? למה בכלל לקחת לי את הפלאפון?" שאלתי בטון מאשים.
"זיהיתי את המספר. תמיד דיברתי עם המנהל" אמר והחזיר לי את הפלאפון.
למה ג'וני תמיד דיבר עם המנהל? הוא עשה דברים מסוכנים?
"מה קרה עם אלינור?" שאלתי.
"רגע! מי אלה שבאו אתך?" שאל "הם חברים שלך? אתה יודע על אלינור?" שאל.
"מה אני יודע על אלינור?" שאלתי "אתה לא מכיר את אלה שבאו? הם אחים של אלינור" אמרתי.
"אחים שלה? שלי? אני? הם? היא?" שמעתי את ג'וני ממלמל.
"מה קרה? לא הבנתי"
"כמה זמן אתם שם?!" גיא התפרץ לחדר.
"אתם אחים של אלינור?" ג'וני שאל בפחד.
"כן, אנחנו לא בקשר. אימא של אלינור היא אימא שלנו" הוא אמר
שמתי לב שצליל נעמדה מאחוריו.
"אתם לא מבינים? אימא של אלינור זאת אימא של ג'וני" הסברתי להם מה שלא הבינו.
"אלינור- בואו איתי" ג'וני אמר.

הלכנו אתו ולא ידענו לאן.
הגענו למקום שנראה מבחוץ נטוש.
נכנסנו למקום, מהססים.
מבפנים המקום נראה כמו בית חולים, הכל לבן.
ראיתי את אלינור, מיד רצתי אליה.
היו במקום כמה ספות. ספות שחתכו את החלק העליון שלהן.
היו שם חמש ספות זו לצד זו.
אלינור שכבה על הספה השנייה.
חיבקתי אותה.
אלינור לא זזה, היא לא פקחה את עיניה.
זה עוד לא היה רגע מושלם, אבל עדיין, אהבתי לחבק אותה.
ואז פתאום הרגשתי ארבע ידיים מעיפות אותי מאלינור.
הועפתי אחורה והוטחתי בקיר. לא העיפו אותי כל כך חזק.
ניחשתי שאלה היו גיא וצליל.
"אמרת לנו מה קרה, תודה וזהו. סיימת את התפקיד עכשיו לך" גיא אמר.
"מה?" שאלתי.
למה הם רצו שאלך? אולי לא הייתי צריך להגיד להם מה קרה לה.

הלכתי, חזרתי לבית שלי.
לא ממש ראיתי את הדרך אבל ידעתי לאן לפנות.
הגעתי לבית.
סבתא שלי לא ביקרה שם, מזל.
נכנסתי אל חדרי. החדר היה גדול ומלא בדברים, כמו כל חדר.

סבתא שלי נכנסה אל חדרי.
"מה אתה עושה כאן? גם לא היית בבית הספר היום. מה עשית? לא, אני יודעת מה עשית. שטויות. הרבה דברים רעים. כדאי לך ללכת לישון עכשיו, או שאשלח אותך לפנימיית נוער, כמו שעשיתי עם אחיך לפני שנתיים" אמרה.
אני מאמין שהיא יכולה לעשות מה שאמרה ותעשה בקרוב. אני נשמע לה תמיד, או שתבצע מה מה שתמיד רצתה ואיימה עליי אתו.

הלכתי לישון. לא נרדמתי.
ואז ראיתי אותה, ראיתי את אלינור.
ראיתי אותה מחייכת את החיוך הזוהר שלה. החיוך שתמיד גרם לי לחייך. החיוך המקסים שלה.
תמיד אהבתי את אלינור, אבל הדחקתי את זה.
ראיתי את אלינור מחייכת אליי. היא התחילה לדבר.
"דור" אמרה בהתרגשות "אתה לא יודע איך אני זוכרת את שמך, נכון? גם עד לפני אתמול לא ידעתי. אתה לא יודע איך קוראים לי נכון? קוראים לי אמי, אח שלי קורא לי בשם הכי מוזר, אבל שמי הוא אלינור. אני אוהבת את שמי ולא אחליף אותו בשם אחר. באתי אליך כי יש לי משימה בשבילך. אני לא אחת שאומרת לכולם מה לעשות. זה חשוב. אל תשכח שאתה יכול לתקשר איתי באמצעות החשיבה. אני לא שומעת כל מחשבה שלך, רק אם אתה מתכוון שאשמע. עדיין אל תעשה משהו, רק תזכור שנדבר" אמרה.
לא הבנתי מה קרה, אולי דמיינתי.
זה היה חלום?
אני לא חושב.

עבר יום.
קמתי בבוקר והלכתי לבית הספר.
ג'וני היה שם.
"אני חייב לספר לך משהו" ג'וני אמר ונראה נסער.

נקודת מבט של ג'וני:

"ראיתי את אלינור" אמרתי.
לא יכולתי להמשיך לחכות.
רציתי לספר לדור, רציתי שדור יגיד לי מה לעשות.
"אז? אתה יכול לראות אותה תמיד. אתה זוכר איפה המקום" אמר.
הוא לא מבין? טוב… אולי גם אני לא הייתי מבין את עצמי.
"לא. ראיתי את אלינור, היא דיברה. זה לא היה שם. היא אמרה שיש לה משימה, להאמין לזה?" שאלתי.
"אני לא יודע מה אתה צריך לעשות. אתה בטוח שלא חלמת את זה?" דור שאל.
"אני בטוח שלא. אם היא תגיד לי לטוס ליפן?" שאלתי.
"אני בטוח שתסתדר ביפן, אתה רק צריך לדעת מה לעשות" אמר.
הוא ידע שאלינור תגיד לי לטוס למקומות רחוקים? אני לא יודע על זה.

"למי סיפרת?" אלינור שאלה כשהופיעה במראה בחדר של אחותי אנט.
"לא התכוונתי לספר, סיפרתי ל… קוראים לו דור. הוא אמר שתשלחי אותי ליפן" אמרתי מהר, שלא תקטע אותי כמו בדרך כלל.
"הוא אמר, או שאתה שאלת? זה לא משנה כי זה באמת מה שאני הולכת לעשות. הייתה לי חברה שגרה עכשיו ביפן. ואליה אתם הולכים" אמרה.

מי הולכים? לא רק אני?
איזו חברה?
הייתה לאלינור חברה וקראו לה אודרי.

היום הגיע.
היום אטוס ליפן.