לקרוא בין השורות – חלק ה'

הדירה שלי נמצאת במרחק חצי שעה הליכה מהים, ואת כל הדרך הזו עשיתי כשחיוך ענק מרוח לי על הפרצוף. מדי פעם המציאות של שבוע וחצי מעכשיו הייתה נדחפת וקצת מחריבה, אבל בסך הכול הצלחתי להדחיק אותה היטב.
"חבל שלא החלפנו טלפונים" נלחצתי פתאום, אך די מהר החלפתי את תחושת הפניקה באופטימיות זהירה "if it meant to be it meant to be" זמזמתי לי בראשי.
אחרי שלושים דקות של הליכה מתונה ורכבת הרים רגשית, הגעתי למחוז חפצי. בעודי מחפשת את המפתחות ביד אחת ואת מפסק האור של חדר המדרגות ביד השנייה, הגיעו לאוזניי צלילי קול מוכרים. למרבה הצער, זיהיתי מאוחר מדי את האדם שהשמיע את הקול.
"איתן!!!!" קולי שלי נסק לגבהים חדשים.
"גילי, אם הייתי יודע שכל כך תתרגשי לראות אותי, הייתי מגיע כבר אתמול" הוא חייך חיוך מתנשא ויהיר.
"אמממ, איתן אני לא מתרגשת כמו שאני קצת מופתעת, שלא לומר מעט נרגזת על התעוזה שיש לך להופיע אחרי סטוץ חד פעמי, בלי הודעה מוקדמת מראש" ניסיתי לכבוש את כעסי.
"נרגזת?, בייב, אחרי הלילה המשותף שלנו, את צריכה להיות מרוצה מאוד, שלא לומר גאה. אני חזרתי בשבילך" הוא סקר אותי במבט מחפצן מכף רגל ועד ראש.
אוקי, מישהו כאן עסוק בתעופה עצמית.
"תשמע איתן, אני לא יודעת איך לומר זאת מבלי לפגוע, אבל אני המשכתי הלאה. ממש לא תכננתי שתופיע כך על מפתן דלתי" ניסיתי להיות עדינה. כי פתאום הבנתי שיש סיכוי, שאיתן, שאיני מכירה אותו כלל, הוא מעט מעורער בנפשו.
"את נהנית לעשות טיזינג לגברים, נכון?" הוא התקרב אליי בצעדים איטיים אך בהחלט מאיימים "זה הקטע שלך, בייב. מתלבשת יפה, שמה בושם, עקבים ושולחת כל מיני מסרים כאילו את בעניין ואנחנו הגברים נופלים כמו זבובים ברשת שלך".
הבנתי שאני חייבת לחשב מסלול מחדש ומהר!!
"איתן, נראה לי שהבנת אותי לא נכון. היה לי יום עמוס בעבודה ורק עכשיו חזרתי לדירה. תן לי כמה דקות אני מתארגנת ובאה לשבת בפאב ממול" חייכתי חיוך מתוק ומפתה.
"מה את לא מזמינה אותי לדירה?" נראה שהוא שוקל את הצעתי לחיוב.
"לצערי לא, הדירה שלי הפוכה ולא נעים לי שתראה אותה ככה" השפלתי מבט.
"בסדר, בייב, לכי תתייפייפי לך. מחכה לך כאן" הוא הצביע על המקום שבו עמד.
נפנפתי לו, תוך כדי שאני ממשיכה לחייך. מול דלתי הכנסתי את המפתח אל תוך המנעול כשידיי רועדות, ובקושי רב הצלחתי לפתוח את הדלת.
כבר התחלתי לנשום מעט, כשכמעט סיימתי לסגור את הדלת מאחוריי, אבל בדיוק אז איתן החליט שהוא צמא, והחל לטפס במדרגות אחריי. הוא כמעט השיג אותי וכמעט הצליח להכניס רגל פנימה, דרך הדלת, אל תוך הדירה, אך טרקתי אותה בעוצמה ונעלתי באמצעות המפתח הפנימי. אם הייתי צריכה להכניס את המפתח לתוך המנעול שוב, אני לא רוצה לחשוב איך הדברים היו נגמרים.
"גילי, תכניסי אותי בייב" הוא קרא לי מעברה השני של הדלת.
"נראה לי איתן, שכדאי שתלך לשתות בבית. לפני שאני מזמינה לך משטרה" קלטתי שאני לא מפסיקה לרעוד.
"כמו שחשבתי, את כלבה מזדיינת" הוא צעק בחדר המדרגות.
"תקשיב איתן, אני לא מכירה אותך ואתה לא מכיר אותי, תלך מכאן לפני שאתה מסתבך ועוד עם הבחורה הלא נכונה" הוא השתתק "בכל מקרה לא נראה לי שאתה עדיין דלוק עליי, אז בוא נסיים את זה כבר".
השכנה הפנסיונרית שגרה בקומה שלי, סימה, פתחה את הדלת כדי להבין מה קורה בחדר המדרגות. משהו מעניין מתרחש מחוץ לדלתה, וזה לא מתאים לה לפספס קצת אקשן.
סימה סקרה את איתן, וניכר היה שהיא לא מרוצה ממנו כלל.
הוא התיישב על המדרגות, מול דלתי, מתריס כנגדה וחיכה. כל חמש דקות הצצתי כדי לראות אם התייאש והסתלק כבר, אבל הוא עדיין ישב שם. לבסוף לאחר פרק זמן שנראה כנצח אבל בפועל ארך 45 דקות, הוא לקח את הרגליים שלו והלך.
זרקתי את עצמי על הספה בסלון ממוטטת.
"אז ככה המסיבה המהממת שלי, שלא קרתה בכלל, מסתיימת. מיכל את מה זה חייבת לי" אמרתי בקול.
ישבתי כך עוד עשר דקות, מחזירה לעצמי דופק ונשימה סדירה, כשנזכרתי בתכניות שהיו לי, לפני שכל האירוע הטראומתי הזה התרחש.
ניר מחכה לי ואני ברגע זה מבריזה לו, קפצתי ממקומי בבת אחת.
התקלחתי במהירות, החלפתי בגדים, והצצתי דרך העינית שבדלת לראות אם יש גורם עוין בחוץ.
פתחתי את דלת דירתי בזהירות וניגשתי לדלת הסמוכה של סימה השכנה. נקשתי חלושות והתפללתי שהשמיעה שלה טובה או שיש לה מכשיר שמיעה פעיל.
תפילתי נענתה. היא פתחה את הדלת.
"הי סימה, מה שלומך?" חייכתי חיוך מבויש "מצטערת על הסצנה מקודם, אבל אפשר לבקש טובה?".
"אל תדברי שטויות, זה היה הדבר הכי מעניין שקרה לי השבוע, הכול בסדר, מה את צריכה?" היא אמרה, קצרה ועניינית.
"תסתכלי דרך החלון ואם תוך דקה לא ראית אותי יוצאת לרחוב, את מתקשרת למשטרה, טוב?".
"בסדר גמור. הבנתי אותך" היא הנהנה.
השתרר שקט לכמה שניות בזמן שהבטנו אחת בשנייה.
"גם לי יש בקשה, גברתי הצעירה" היא הוסיפה רגע לפני שהודיתי לה וירדתי במדרגות.
"תעשי טובה, תיבחרי קצת יותר טוב בפעם הבאה עם מי את מזדיינת ".
"אוקי, סימה" אמרתי ברצינות. בכל זאת היא הולכת להציל את חיי.
ירדתי בזהירות במדרגות, והצצתי מאחורי גבי כל כמה שניות, כאילו אני משתתפת בסרט פעולה.
יצאתי בזהירות רבה מן הבניין וחציתי את השביל הקצר שחיבר את כניסת הבניין עם הרחוב. הסתובבתי כדי לנופף לסימה, שהתכופפה כעת מעל מפתן חלונה וסקרה את הרחוב ביסודיות. הפרחתי לה גם נשיקה באוויר, אסירת תודה לה. סימה רק הנהנה בראשה וסגרה את חלונה.
"אולי בכל זאת אספיק להגיע לפני שניר יתייאש ויוותר" חשבתי וצעדתי בזריזות רבה לעבר הרחוב הראשי, כדי לתפוס מונית.
הייתי מופתעת מהעובדה שבזמן המועט שנותר לי עד הטיסה, דברים ישתבשו עד כדי כך.
10 שניות אחרי כבר הייתי על מונית שהביאה אותי ל"ארצ'י" – קפה מסעדה נחשב בסצנה העירונית.
ניר לא נראה בכניסה, וליבי פעם בחוזקה.
אולי הוא נכנס פנימה. אבל גם בתוך בית הקפה הוא לא נצפה. לבסוף לאחר דקות ארוכות של שיטוט בתוך המסעדה ומחוצה לה, התייאשתי והתיישבתי על הבר, כדי להתאושש מכל מה אירע בשלוש השעות האחרונות.
"להציע לך משהו לשתות" הברמן הצעיר הציע בנדיבות.
"לא תודה" סירבתי בנימוס.
כך הסתבכתי מלכתחילה עם האדם הניאנדרטלי, העונה לשם איתן והמתעקש לקרוא לי בייב.
חמש דקות אחרי, הרגשתי קצת יותר מאופסת ויצאתי מתוך המבנה, החוצה, חזרה לרחוב הראשי, כדי לתפוס מונית לדירה.
It's probably not meant to be.
הייתי מדוכדכת למדי, אך ניסיתי לעודד את עצמי. הרי ברור לגמרי שאין סיכוי למערכת יחסים כזאת, בטח לא בשלב התחלתי כל כך ולא במרחק גדול כל כך.
כל מה שרציתי עכשיו הוא לצלול לתוך שינה שתעטוף ותלטף ותשכיח ממני את כל מה שקרה הערב…