לקרוא בין השורות – חלק ב'

יומיים אחרי, בעודי מתכוננת למסיבת הפרידה שלי – אוקסימורון נחות שכזה, נחתה עליי ההכרה, שתוך זמן קצר אני עוזבת את החיים הנוחים והמוכרים שלי.
"למה אני עושה את זה לעצמי?" רגליי התקררו מעט .
התשובה הייתה ברורה לי מאוד, לא היה כלל צורך בשאלה: אני זקוקה לחידוש. אחת לכמה זמן (התדירות תלויה בסוג התהליך הרגשי העובר עליי) אני נדרשת לחדש את עצמי. אין מנוס מלהסתכל במראה ולהודות: אני צריכה ריגושים וחידושים. הישן והמוכר לא מצליחים להחזיק אותי מהודקת ואסופה, וכשאני מתחילה להיפרם בצדדים – כאילו הייתי שמלת מותג זולה, אני נאלצת לעשות reset ולהתחיל מהתחלה. כן, גם אם מדובר אי שם במדינה רחוקה.
אז הגיע הזמן להתכונן לחגיגה: סרקתי את שערי הגולש, לבשתי את שמלת ה- "תאכלי ת'לב יא כלבה קנאית, שימי לב לקימוריי הסקסיים", נעלתי את נעלי העקב שגורמות לגברים מסוימים פיק ברכיים וגם לאבד את הפעולה העצמונית של קוצב הלב, וחיכיתי שחברותיי יבואו לאסוף אותי, מתחזקת פאסון הכי חו"לי. חיכיתי וחיכיתי…וחיכיתי עוד קצת, משכנעת את עצמי שהן בסה"כ מנסות לדפוק איחור אלגנטי של כמעט שעה, אך לבסוף חייגתי למיכל כדי להבין מה קורה עם מסיבת הפרידה החלומית שלי. רגע לפני שצללתי לתוך חלומות לבדי, בעלה, אסף, ענה לי: "גילי, מה קורה אחותי?" אני שונאת שגבר מתייחס אליי כאילו אני אחת מהחבר'ה שלו.
"אש, מה אתך?" בכל זאת זרמתי עם התיוג.
"אני סבבה, אבל מיכל לא מפסיקה להקיא מאתמול. היא התחילה לקחת תוסף ברזל" ראיתי אותו בעיני רוחי מחזיק את ראשה של חברתי מעל האסלה, כששערה אסוף בין ידיו.
"אויש, ברצינות?" הנה הלכה מסיבת הפרידה המדהימה שלי.
"כן, את לא מבינה. היא ממטרת קיא אנושית. ממש כמו בתחילת ההריון. אפשר לנחש מה היא אכלה בכל פעם" טו מאצ' אינפורמיישן.
"תגיד, אסף, היא יכולה לדבר. אני רוצה לבדוק מה שלומה. מסכנה" גייסתי לקולי את החמלה הרבה ביותר שיכולתי לגייס.
"שנייה" שמעתי אותו פוסע בדירה, פותח דלת, כנראה של חדר השינה שלהם.
"מיכל, מה נשמע ממי? זאת גילי בטלפון" שמעתי אותו לוחש "היא רוצה לדעת מה אתך".
"לא , לא!!! אל תעביר לי אותה" היא צרחה לו בלחש.
שמעתי אותה היטב.
"היא מתבאסת על מסיבת הפרידה שלה, נראה לך שהיא עצובה בגלל שאני מקיאה את נשמתי?" היא הוסיפה בלחש ארסי.
שנייה אחרי, אסף לחש לי, נשמע צייתן מתמיד "היא ישנה, היא הרגישה זוועה קודם".
"תמסור לה שתרגיש טוב" לחשתי חזרה.
הנחתי את הנייד שלי על השולחן, בהיתי בו שנייה ואז הרהרתי ביני לבין עצמי – פשוט כי לא היה ברגע זה, מישהו אחר לשתף בהגיגי נפשי:
1. כן התבאסתי על המסיבה – בכל זאת נראיתי מיליון דולר.
2. התבאסתי על החברה שלי: זה מה שהיא חושבת עליי? הייתי המומה.
3. היא צודקת, לפעמים, אני באמת מרוכזת בעצמי יותר מדי
4. וזה מוביל אותי ל: מה קורה עם שירה ובר?
…אז יצאנו לחגוג, אמנם, לא התרחקנו יותר מדי ובחרנו את הפאב השכונתי למאורע, אבל חשוב להבהיר, הזדמנות למסיבת פרידה לא מחמיצים, ובטח לא להעלות תמונה שמחה לאינסטגרם, כדי שכולם התפוצצו: מקנאה או מקיא.
ישבנו שלושתנו על הבר והזמנו צ'ייסרים ללא הגבלה.
צחי הברמן, מכיר אותנו כבר לא מעט זמן, ופינק בשני סיבובים חינם כששמע שאני עוזבת לארצות הברית.
אחרי שלושה סיבובים, התחלתי להרגיש מעט מסוחררת. לא אכלתי מהבוקר כדי להיכנס לשמלת ה-"תאכלי ת'לב יא כלבה קנאית, שימי לב לקימוריי הסקסיים". בסיבוב השישי התחלתי להזדהות עם חברתי מיכל, ולא בקטע טוב.
"אני הולכת ת'שירותים" המילים הושחתו בתוך פי.
"טוב בובה" בר הממוסטלת בעצמה ,חייכה אליי.
הרגשתי שאני אמורה להתרגז על משהו, נגיד זה שהן לא באות איתי לשירותים להשגיח עליי, אבל לא הצלחתי להיזכר בצורה קוהרנטית לחלוטין, כדי לבטא זאת מילולית.
אז הלכתי לבדי, יותר נכון דידיתי לשם לבדי.
כשחזרתי, החברות שלי, לא היו במקום שזכרתי שהנחתי אותן ונלחצתי מאוד. התחלתי לחפש את הנייד שלי בתוך הקלאצ', אבל לשווא. הנייד, מסתבר, נשאר אצלן.
"הי אפשר לעזור לך? את נראית קצת אבודה" הרמתי את ראשי וראיתי אותו כפול.
הלו מיסטר מאצ'ו חתיך.
"לא, אני בסדר" חייכתי וניסיתי לשדר עסקים כרגיל.
מה נראה לו שבגלל שאני שיכורה כלוט אני טרף קל?
"בואי רגע, שבי, את נופלת עוד שנייה" הוא ירה פקודות באינטנסיביות.

הקונפליקט התמידי המלווה את חיי, וחיי כל אשה אחרת במאה ה-21, הרים את ראשו וקרץ לי.
"לא הבנתי, את אשה חזקה ועצמאית או עלה נידף ברוח, שאיזה גבר חסון, מריח טוב, לבוש היטב, אולי גם מרוויח לא רע, יגיד לה מה לעשות?" הקול הפנימי זעק.
הקול הפנימי שלי אינו מושפע בקלות מאלכוהול, סמים קלים וגברים לוהטים.
ניסיתי להגן על עצמי בפניי "אני אשה חזקה ועצמאית, אני לא נופלת בפח בקלות. וחוץ מזה אני נוסעת לאמריקה".
"על מי את עובדת" הוא לחש בחזרה.
כנראה הפעם שתיתי יותר מדי.
התיישבתי על הכיסא שהוצע לי, באלגנטיות המקסימלית שיכולתי לגייס, בעודי מתנדנדת קלות.
"נעים מאוד, איתן" הוא הושיט את ידו.
"נעים מאוד, גילי" חייכתי והושטתי בחזרה.
הוא לחץ קלות את ידיי ואז הושיט את ידי לפיו ונשק על גבה. המחווה המיותרת הזו המיסה אותי לגמרי, אם נותר עוד משהו להמיס, כשדמי מלוהט מאלכוהול, לחץ מהעתיד הלא נודע ומסתם חרמנות.
חצי שעה אחרי, הוא כבר בדק את השקדים שלי עם לשונו ומשם הדרך לדירתי הייתה קצרה ביותר….