מוכן לסוף? חלק 1

היה זה יום ראשון חמים ובהיר, השמש החשופה מעננים נחה לה בשמי הצהריים והטילה את אורה על אחוזתה של משפחת ג'פרסון. מר רונלד ג'פרסון הישיש שכב במיטה שבביתו, לגופו היו מחוברים צינורות וכבלים שונים, כאשר לכול אחד מהם היה תפקיד משלו בשמירת חייו. חלק מהמכונות שאליהן היה מחובר היו אחראיות על החדרת נוזלים וחומרים תומכי חיים לגופו, מכונות אחרות היו אחראיות על ניטור סממני החיים שלו ועל בדיקת מצבו, עוד מכונות היו אחראיות לסיפוק חמצן דרך מסכה בעת הצורך ועוד מכונות שונות השמיעו רעשי צפצוף מוזרים שמר ג'פרסון לא הכיר את טיבם. לצד המיטה בה שכב, הייתה מוצבת שידה, ועליה זר פרחים טרי שהיה מונח בתוך אגרטל זכוכית עדין המעוטר בתבליטים שונים, מעשה ידי אומן. על קירות החדר היו תלויים ציורים של נוף. כמעט עשרה ציורים שונים היו תלויים על הקירות שבחדר, כולם ציורים של נוף כפרי ירוק ומרגיע, כולם היו יקרים מפז ורובם צוירו בידי ציירים בעלי שם שנפטרו כבר מזמן. מחוץ לחלון החדר, נשקף נופה של אחת מחצרות האחוזה רחבות הידיים, הדשא הירוק שהיה שתול בכול רחבי החצר היה נראה רך למגע ועצי הדקל שהיו נטועים ברחבי החצר לשם קישוט היו נראים חזקים ואימתניים. במרכז החצר עמדה מזרקת שיש מעוצבת, אך המים שבה לא זרמו. הגננים שהעסיקה משפחת ג'פרסון המשיכו לטפל בצמחיה של הגינה, אבל מר ג'פרסון התעקש שאין שום צורך במזרקה יותר ושאין טעם להמשיך להפעילה. כרגע הוא הצטער מעט על החלטה זו, הוא התגעגע למראה המרגיע של מים זורמים במורד המזרקה הזו, המראה היה חסר לו. מראה החצר הירוקה הרגיע את מר ג'פרסון יותר מכול הציורים והכלים היקרים שהיו בחדרו, כול מה שנדרש כדי להשלים את המראה היה רק מעט מים, כמה חבל… נוף החצר היה מוסתר בחלקו על ידי וילון רקום בעבודת יד ששיווה לאור שחדר דרכו מראה כתום-ורדרד כשל אפרסק, האור האיר על פניו הקמוטים של מר ג'פרסון בעוד פניו נחרשו בקמטים נוספים, סימן לכך שמר ג'פרסון שקע במחשבות אודות עתיד משפחתו. על פניו הופיעה ארשת של דאגה בעוד הוא המשיך להרהר במחשבות, אך את רצף המחשבה שלו קטע הקול הפתאומי של נקישות אצבע על דלת העץ שבפתח החדר. "הדלת פתוחה!" נשמע קולו הצרוד של מר ג'פרסון, מלווה בשיעול מלא ליחה שבא מיד אחרי תשובתו. "זו אני." ענתה אשתו, גברת מרגרט ג'פרסון שרק נכנסה לחדר בצעדים עדינים, אך יציבים. כמו מר ג'פרסון בעצמו, גם היא הייתה בשנות השמונים לחייה, אך בניגוד אליו היא נראתה טוב יחסית למצבה. לא אכתוב כאן שהייתה יפה או שנראתה צעירה, גילה היה ניכר ביותר ומראה לא היה מה שנחשב ליפה בקרב מרבית האנשים שנחשבו בגדר הנורמה. במקום זאת היא הייתה בריאה ושמרה על היציבות של מצב גופה עד כמה שאפשר בגיל מבוגר שכזה. היא הקפידה על הרגלי האכילה שהומלצו לה על ידי רופאיה הפרטיים, שמרה על משטר של אימוני כושר קבועים, ובקיצור, עשתה כול שביכולתה להשאיר את גופה במצב הקרוב יותר לחיים מלמוות. הדבר כמובן השתקף במראה שלה, היא הייתה רזה, בניגוד למרבית הנשים בגיל זה, עמידתה הייתה יציבה וזקופה ועל גופה ופניה נראו רק קמטים מעטים, שאותם טרחה להסתיר באמצעות תכשירי קוסמטיקה שונים. היא הייתה לבושה באותה הססגוניות המאפיינת את אנשי מעמדה. את שערותיה הצבועות בצבע ערמונים כיסה כובע קטן ומעוצב מקש שאל צדו היה תפור פרח חמנייה מלאכותי מבד, על פניה הייתה כמות לא קטנה של איפור, שנועד לכסות את מה שלא רצתה להראות יותר משנועד להראות משהו אחר. היא לבשה חליפה בצבע אפרסק, שתאם לגוון האור שבחדר ואת רגליה כסתה חצאית ורדרדה. על כמה הטעם שלה בבגדים היה טוב ניתן היה להתווכח, אך כולם הודו שהיה מיוחד. "רונלד…" "רונלד…" היא אמרה בקולה הרך והצרוד מעט בזמן שהתיישבה לצדו על המיטה, "איך אתה מרגיש?" היא הביטה בפניו.