לפרוץ את הייעוד- פרק 1

"בואו לא נבזבז יותר זמן על שטויות." המנהל אמר תוך כדי שהוא משלב את כפות ידיו ומניח אותם על שולחן העבודה שלו. "הבן שלכם הוא -מאכזב!" הוא אמר את המילה האחרונה באיטיות. כאילו שהוא דואג שזוג ההורים, סליחה, ששני ההורים ישמעו אותו ויפנימו טוב טוב את דבריו. האמא, גברת עינת יותר דאגה מהופתעה. לעומתה האבא, מר הט יותר מהופתע. פניו האדימו והוא קם ממקומו כשידיו באגרופים מאחורי גבו.
אולי נראה מוזר, אבל בארץ שלצערנו אנחנו תקועים יש חוק "המאכזבים". לצערי בגלל שאני מזמן "נכשלת" יש האומרים שבדרך "למאכזבת", נגררתי עם אמי החורגת לשיחה הזו עם המנהל.
פעם למדתי פה גם. לפני שנכשלתי, כמובן. בארץ הזו הממשל שעלה לשלטון מאוד תוקפני, הוא קיבל מדינה במצב קשה וזה הדרך שלו להתמודדות. אני חושבת שהממשל הזה לא יותר גרוע מהקודם. אם מר הט היה שומע את זה הוא בטח היה מעיף אותי מהבית, גם כשהוא בכלל לא גר איתי. בואו אני אסביר באופן יותר מובן-
שלום, אני צופית. כבר קרוב לשנה מאז שנכשלתי בלימודים וכאן מי שנכשל לא חוזר. טוב זה לא נכון, הוא חוזר רק אם יש לו כסף לשלם. כן, כן, כולם פה מושחתים. כל דבר בחיים צריך לקנות או להרוויח בעזרת סכומים לא קטנים של כסף. אני בקרוב אהיה בת שבע עשרה ואין לי שום דבר לצפות לו בחיי.
אמא שלי נפטרה ממחלה כשהייתי בת עשר, מאז המצב הכספי התחיל להסתדר כי כבר לא היינו צריכים לשלם לרפואה. עדיין שנאתי את העובדה הזו, עד היום אני לא מוכנה להשלים עם זה. בדימיוני אמא עדיין קיימת. אבא שלי מיכאל לעומתי הצליח לעבור הלאה ומצא תוך שנה לאחר המקרה את גברת עינת, מהר מאוד הם התארסו. כמובן שכאן כמו כל דבר אחר גם חתונה עולה מלא מלא כסף, כולנו עזרנו. אני מתכוונת אליי ואל שני הילדים של גברת עינת.
נתן ומירי, תאומים וממש דומים במראה אבל ההפך באופי. שניהם שנה מעליי בני קרוב לשמונה עשרה.
"תגיד לי איך בן שלי יכול להיכלל בתוך ה"מאכזבים"?" מר הט נעמד עם פניו הזועפות נעוצות במנהל המסכן. ניסיתי שלא לצחוק ולמזלי גם אם היה הזעקה שום דבר לא היה עוצר את הכעס של מר הט. הוא פוליטיקאי, כנראה זה מסביר את ההתנהגות שלו. רק מציינת- הוא גם חלק גדול בממשל, תומך גדול.
המנהל הניף ערמת דפים לעבר שני ההורים (הגרושים). גברת עינת לקחה דף אחד לעומתה מר הט הרים את כל השאר ותוך רגע עיין בהם.
"מה זה? הכל ריק!" הוא שאל כשהטון דיבור שלו עדיין מבהיל ותוקפני. "זה העניין, מר הט. הבן שלך פשוט מגיש מבחנים ריקים בכל המקצועות מאז תחילת השנה." המנהל אמר מנסה להישמע רגוע. "אולי קרה משהו בבית?" הוא הוסיף ושאל.
פניהם של מר הט וגברת עינת התלכדו לשניה. "בכלל לא!" הם ענו יחד והזעיפו מבט. "אני רק מזהיר, יש לבן שלכם מבחן אחרון השנה. אם הוא לא עונה אפילו על שאלה אחת… כולנו יודעים את גורלו!" המנהל הכריז כאילו זהו סופית סגר את הדיון. "הבן שלי לא יהיה מאכזב! הבן שלי יהיה שופט בכיר!" מר הט טען בקול. "נתן לא יהרוס את השם של המשפחה!" הוא הוסיף וקימט את הטפסים הריקים שבידיו. נראה שהשיחה נגמרה, מיהרתי בשקט לצעוד מאחורי הגברת עינת אמי החורגת. "אני רוצה לדבר איתו ראשון!" קבע מר הט, לא היה טעם לריב איתו כמובן. "אל תהיה כל כך קפדן עליו, הוא בכל זאת בגיל הנעורים…" גברת עינת מילמלה, אבל שום מילה לא הגיע לאוזני בעלה לשעבר.
"צופית, כשאת תתחתני תחפשי מישהי רגוע כמו אבא שלך." גברת עינת נזכרה בקיומי ואמרה. הנהנתי. "מסכן נתן." עינת לחשה וזיהיתי את פניה המבוהלות.
אתם בטח גרים במדינה חופשית, או לפחות דמוקרטית. כאן זה ממש לא קרוב לזה, המושג דמוקרטי נמצא רק אצל אלו שגרים מעבר לים. אילו הייתי במקומכם הייתי כובשת את העולם. אני לא מגזימה. כאן מאז שאתה נולד במקום לריב כמו מי אתה נראה יותר, כאן דנים באיזה מקצוע יהיה כל עתידך. כן, כן, הם מחליטים עלייך! לא ההורים, הממשל!!!!
מפה אתם יכולים להסיק שחוק "המאכזבים" הוא בטח תלוי בזה. אז כן, מי שנקרא מאכזב מוציאים אותו אל מעבר הגדרות. אין לי מושג מה זה אומר, אבל כולם יודעים איזה דבר נוראי זה. אולי בכלל אין כזה דבר? אולי הם מעבירים אותם למוסד לחינוך מחדש? אני חושבת שזה בטח משהו כזה.
עם כל מחשבותיי ידעתי שנתן הוא אדם טוב, הבן אדם הכי טוב אחרי אבא שלי. בטוח יש לו סיבה מוצדקת לבעיה הזו, הוא בטוח יענה על שאלה במבחן הבא והכל יהיה בסדר. סתם שטות של גיל הנעורים.
לא העזתי להזכיר את מה שקרה היום פניה המודאגות של גברת עינת הראו לי מספיק. לקראת ערב כשכולם חוץ מנתן התיישבו מסביב השולחן לאכול ארוחת ערב, אז פרצה הדאגה מגברת עינת. "אני לא יודעת מה הולך איתו." היא לחשה לאבא שלי, כמובן ששמענו הכל אבל מתוך נימוסים אני ומירי העמדנו פנים. "אין, מאז הגרושים הוא הלך ושקע בהרהורים. הוא לא מגיע עד מאוחר הביתה, ועכשיו הגרוע מכל!" היא הוסיפה ודמעות הופיעו בעיניה.
"מה גרוע מכל?" נשמע קולו של נתן בדלת הכניסה. נעליו מלוכלכות מבוץ ועל יד ימינו המלוכלכת נחה לה תחבושת כבר לא לבנה. הוא שב הביתה מוקדם מהרגלו.