לפני שאפול למטה הקדמה

הקדמה :
אומרים שממש לפני מותך,כל החיים שלך עוברים לנגד עיניך,אבל
במקרה שלי זה לא היה ככה.
אם לומר בכנות,תמיד חשבתי שכל הקטע הזה של להריץ את כל החיים שלך
בראש הרגע האחרון נשמע די נורא.
יש דברים שעדיף לקבור ולשכוח,כמו שאמא שלי נהגה לומר.
הייתי שמחה,למשל,לשכוח את כל כיתה ה' (תקופת המשקפיים והגשר הורוד ),
והאם מישהו בכלל רוצה להיזכר ביום הראשון של חטיבת הביניים?
שלא לדבר על חופשות משפחתיות משעממות,שיעורי אלגברה חסרי תכלית,
כאבי מחזור ונשיקות גרועות שבקושי הצלחתי לשרוד אפילו בפעם הראשונה…
אבל האמת היא שלא הייתי מתנגדת לשחזר את הלהיטים הגדולים שלי:
את הפעם הראשונה שרוב קוקרן ואני התמזמזנו באמצע רחבת הריקודים בנשף הבוגרים,
וכולם ראו וידעו שאנחנו יחד, כשלינזי , אלודי, אלי ואני השתכרנו וניסינו לעשות מלאכי שלג,
באמצע האביב,משאירות בדשא של אלי שקעים בצורת הגוף שלנו,את מסיבת יום ההולדת שש עשרה שלי,כשהדלקנו מאה נרות אווירה, ורקדנו על השולחן בחצר,ואת הפעם ההיא,
כשלינזי ואני עבדנו על קלרה סוס בליל כול הקדושים,והמשטרה רדפה אחרינו,וצחקנו
כל כך עד שכמעט הקאנו.
הדברים שרציתי לזכור: הדברים שרציתח שיזכרו אותי בגללם.
אבל לפני שמתתי לא חשבתי על רוב,ולא על שום בחור אחר.
לא חשבתי על הדברים המטורפים שעשיתי עם החברות שלי.
לא חשבתי אפילו על המשפחה שלי,או על הדרך שבה קרני השמש צובעות בבוקר את הקירות החדר שלי בקרם,או על ריח הדבש והקינמון של פרחי האזליאה ליד חלוני בחודש יולי.