לפני חצות: פרק שני חלק ב'

אני חייבת לומר לכם שאנאבל צדקה, הם בהחלט היו מופתעים כאשר נכנסתי, כל-כך מופתעים, שכוס החליקה מידו של מישהו ונשברה על הרצפה, השקט בחדר היה כל-כך כבד שאפילו הצליל של הכוס הנשברת לא הצליח להקל עליו.
אני לוקחת רגע בשביל לבחון אותם, הם לא רבים יש אולי שלושה מהם בחדר
"ערב טוב." אני אומרת ונשארת לעמוד בפתח חדר האוכל, ידיו משולבות על החצאית שלי ולמרות שמשהו מרגיש כל-כך מוכר בסצנה הזו, אני עדיין לא יודעת מה הדבר ההוא.
"ערב טוב." קול ענה לי, נראה שהוא היה היחיד שלא נשאר קפוא, הוא נראה מוכר, משהו בעיניו הכחולות ופניו נראה לי מוכר, וכך גם קולו, לקח לי רגע, אך נזכרתי כי הייתי בטוחה שהוא היה מלאך, ולמרות שאני בטוחה בזה שאני בחיים, אני עדיין חייבת להודות שאני חושבת שהוא מלאך, הוא מושלם מכדי להיות אמיתי.
"זה מקום נחמד." אני אומרת, יודעת שככל שאמשוך יותר את הזמן, כך רבים יותר מהם יצאו מההלם ויוכלו לענות על שאלותיי.
אני רוצה לומר עוד משהו אך צעדי הריצה מאחורי קוטעים את מחשבותיי ונראה שהם ממלאים את השקט.
"אני מצטער על האיחור."קול מאחורי אומר, ולפני שאני מספיקה לקלוט מה קרה, מישהו נתקל בי מאחורה ואני מוצאת את עצמי על הרצפה.
לרגע אחד, אני פשוט שוכבת על הרצפה, לא מצליחה לקלוט איפה אני, לרגע נורא אחד, הייתי בטוחה שאני עדיין על הרצפה בביתי, מחכה שהפציעה תהרוג אותי.
"אלוהים," הוא אמר, והיה ברור מיד שהוא אנגלי."אני כל-כך מצטער, את בסדר?" הוא שאל ועזר לי לקום, אך הוא לא מחכה לתשובתי, בגלל שברגע שנאי נעמדת, הוא שוכח שנאי שם.
"אני בדקתי את הבית מאתמול, ומצאתי משהו שפספסתם," הוא אומר ומחטט בתיקו, מוציא משם פיסת נייר."הייתה שם עוד גופה." הוא אומר ועומד לתת להם את הנייר אך אני חוטפת אותו מידו פתאום, אני לא בטוחה כל-כך למה, אבל הייתי צריכה לעשות זאת.
"קרלוס." שמו נפלט מפי כאשר אני מביטה בציור, זה בהחלט היה קרלוס שלי.
"כן, מצאתי את גופתו של קרלוס הירש בבית ההוא," הוא אומר ולאחר מכן מזכר שאני נמצאת שם."הכרת אותו?" הוא שואל, והשאלה מצחיקה אותי, אבל הדבר היחיד שיוצא מפי, הוא צחוק קטן ומריר, כל-כך מריר שהוא יכול לשבור לבבות.
"אני חושבת שאני אמורה להכיר את בעלי." אני אומרת וברגע ההוא, הבנתי כמה נורא זה עומד להיות, נכון, מעולם לא אהבתי את קרלוס, נישאנו בשידוך והוא היה מבוגר ממני בהרבה שנים, אך הוא היה הרוע במיעוטו, היה לו אכפת ממני, הוא הבטיח לי חיים טובים ושלווים, חיים בטוחים, ועכשיו, בגלל שהוא מת, כל עולמי מתעורר, אין לי משפחה או בעל, ואני יודעת שמשפחתו של קרלוס לא תאמץ אותיאליה, משום שאין לי שום ערך עבורם, אני לא נושאת את ילדו של קרלוס, ואין לי שום דבר שהם ירצו, ולכן אני לבד בעולם, לגמרי לבדי.
"הו, יקירתי," אני שומעת קול מהצד השני של החדר, אך אני לא יכולה לנתק את מבטי מתמונתו של קרלוס, היא הייתה תלויה במסדרון, היא הייתה זהה לזו שהייתה תלויה מעל האח בחדר האירוח, זו הייתה מתנה ממני, מלפני כל-כך הרבה זמן, אך הוא מעולם לא הסכים להיפתר ממנו, וכל-כך הערכתי אותו בגלל זה."אני כל-כך מצטערת." האישה אמרה והניחה עליי את ידה.
"על מה את מצטערת?" אני שואלת, הכל כל-כך מטושטש לפתע."זה לא כאילו את הרגת אותו." ראשי מתפוצץ ואני מרגישה כל-כך מרוקנת פתאום, אולי גופי מחליט שזה הזמן לוותר שעכשיו, כאשר באמת אין לי דבר, אני יכולה פשוט לשכוב על הקרקע לפתע לעצום את עיני ולא להתעורר, אני מניחה שאלוהים החליט להצחוק על חשבוני, הוא החליט לראות אותי מתמוטטת חסרת כול, בגלל שזה ישעשע את חייו.
"אם היינו מגיעים מוקדם יותר היינו יכולים להציל אותכם." היה משהו מוזר בדבריה, והם עוררו בי כל-כך הרבה שאלות, אך העולם התחיל לחשיך פעם נוספת, לעזאזל.