לפני חצות: פרק שני חלק א'

כאשאר אני פוקחת את עיני, אני מגלה שאני לא יכולה לזהות את סביבתי.
זה לא בגלל שאני לא זוכרת דבר, או שלא התסכלתי היטב, בגלל שאני בחנתי כל סנטימטר של החדר הזה, ואני יכולה להגיד לכם שמעולם לא הייתי בו, למרות שאני בהחלט יכולה לזהות את האפרוריות של לונדון דרך החלונות, אני חושבת שזה הדבר היחיד שלגביו אני בטוחה כרגע.
כמו כן, מישהו שחליף את בגדי ושטף את הדם שנותר עליי, זה בטח קרה לאחר שאיבדתי את ההכרה בפעם השנייה.
"את צריכה עזרה?"אני קופאת כאשר אני שומעת את הקול, אך לאחר רגע אני מבינה כי זו בסך הכל משרתת.
"אשמח אם תוכלי לענות לי על מספר שאלות." אני אומרת, לא בטוחה מאיפה המילים הגיעו בגלל שמוחי כמעט גרם לי לומר שאני בטוחה שהייתי מתחרטת עליו מאוחר יותר.
"אוכל לעשות זאת בזמן שאעזור לך להתלבש." היא אומרת ומבטה מגלה לי כי היא זו שהחליפה את בגדיי.
כאשר אני מבחינה במבט הזה, אני בוחנת אותה יותר לעומק, הייתה שמלה בידיה, והיא הייתה מוכרת לי בצורה כמעט אכזרית, השמלה הייתה בגוון אדום, כל-כך אדום שהוא ממש מזכיר לי את שלולית הדם בה שכבתי לא מזמן, אך זה לא מה שהפריע לי בה.
"אני מקווה שלא אכפת לך, אך כאשר הם הביאו אותך לכאן הם הביאו גם חלק מהבגדים שלך." היא אומרת ומניחה את השמלה על המיטה מולי, ולמרו תשהיא כל-כך קרובה אליי ומדברת ישירות אליי בקול ברור, אני בקושי שומעת אותה, אני מניחה שהשמלה הזו מחזירה אותי בחזרה לזמן אחר, לתקופה שונה לחלוטין.
"משהו לא בסדר?" היא שואלת, והבעת פניה מודאגת."זה הצבע של השמלה, נכון?" השאלה מפתיע אותי, למה שהצבע יהיה בעיה? "ידעתי שאסור היה לבחור אותה, הצבע מזכיר לך את הפציעה שלך, נכון?" אני רוצה לענות לה, אך נראה שפי לא מוכן לשת פעולה, זה מצחיק שלמרות הכמעט מוות שלי, מה שגרם לי להשתתק ולקפוא במקומי היה דווקא שמלה.
"זה לא הצבע," אני אומרת בסופו של דבר ומתרוממת מהמיטה בשביל שהיא תוכל לעזור לי ללבוש אותה."זו ההיסטוריה שלה." אני אומרת בשקט בסופו של דבר, השמלה הזו לא נלבשה כבר שנים, הפעם האחרונה שראיתי אותה על מישהי, היה כאשר הייתי צעירה מאוד, ולמרו תשההיסטוריה של השמלה שלילית, לא יכולתי לגרום לעצמי לזרוק אותה, אז פשוט החבאתי אותה בין בגדי, בתקווה שאיש לא ימצא אותה, אך הינה היא פה, מראה לי שהיא עדיין חלק מחיי.
היא לא אומרת יותר כלום, רק עזרה לי להתלבש וסידרה את שיערי, היה משהו מרגיע בתנועותיה, מה לא הייתי עושה בשביל שייקח לה מעט יותר זמן.
"הייתי מתה בשביל שיער כמו שלך." היא אומרת בזמן שהיא מסדרת את שיערי, היה ברור שהוא לא סורק זה זמן רב, היא היא התירה כל קשר במסירות וזריזות.
"הייתי עושה הכל בשביל ששערי יהיה כשיערך." אני עונה לה, ואני מספרת את האמת, היה לה גוון מדהים הכלוא בין חום ואדום, היה בו משהו מקסים, כמעט מהפנט, אך העובדה שלא הייתה לה סיבה לסדר אותו כפי שהיא מסדרת את שיערי הורסת את יופיו.
נראה שנגעתי בעצב חשוף בגלל שהיא הפסיקה לדבר שוב, והתמקדה בעבודתה."אנחנו צריכות לזוז, אחרת תאחרי לארוחת הערב ותפספסי הזדמנות מצויינת להפתיעה את כולם." היא אומרת ומחייכת אליי, אני חייבת לומר שהיא הרבה יותר יפה כאשר היא מחייכת, אני בטוחה שאם אוכל להכניס אותה אל תוך אחת משמלותיי, היא תהיה הרבה יותר יפה ומלכותית ממני, אך החיים נתנו לה מתנה ממנה לא תוכל להנות וזה בהחלט חבל.
"זו בהחלט תהיה הפתעה בלתי נשכחת."