לפני הרגע שאחרי

ניחוח הדף הרקוב, המצהיב.
האש שבוערת באח.
והתה.
ניחוחות משרדו של סבא.
אני יושב.
מביט סביבי, שורת כונניות של ספרים עבי כרך מכסים צידו אחד של המשרד. משרד בגודל של אולם.
בצידו השני ישנם שורות שורות של מדפים הממתינים רקים, הם נראים כעץ בשלכת, מחכים שהספרים יחזרו למקומם.
הם לא יחזרו, ואף מעולם לא היו.
השולחן הגדול של סבא. עשוי עץ אלון עבה. צבעו שחור. כצבע כיסאו של סבא.
שתי כורסאות ניצבות אחת לצד השניה אדומות. זועקות כדם. מנסות להעביר לי מסר.
מאוחרי שולחנו שח סבא ישנו קיר זכוכית. בעל חלונות ענק. אך למרות זאת הריח בחדר תחוב. משהוא מאטבק ביפנים, כאילו האוויר נשאר פה מאז שסבא החל בעבודתו.
המשרד מסודר. אין דבר על שולחנו של סבא.
אני פשוט לא מסוגל להתישב במקומו, זה יחתום סופית את מותו של סבא. ואני לא מסוגל לאבד אותו, לא כל כך מהר.
אני מטעשת ומחריך את עצמי בגרירת רגלים להתישב בכיסאו של סבא.
ידיי רועדות ואני פותח את המגיר הראשונה, להפתעתי היא מלאה בערמות ניירת דחוסים.
אני פותח אותם, ורא בהם אחד אחד בריכוז מוחלט. אך המילים יוצרות רצף לא ברור..
משפטים שמעלים על פני גיחוך. אני מוציא מתיקי השחור טלקית ומסדר ביפנים את המשפטים הלא מובנים.
אני לא יכול שלא להסית את מבטי לשורות הספרים, משהוא בהם מעורר בי השראה למשהוא חדש.
לצורך שינוי הטירה.
257 שנים שהבניין עומד ככה, ללא שינוי. אך גילו המופקר של הבניין גורם לי להרגיש כאילו אני עצמי בגיל הבניין.
אני מוחרך לבצע שינוי. אני חושק שיניים.
סבא, אל תכעס.