לנצח 3>

היה קר,רעדתי מקור. שפתי הפכו כחולות אבל לא חזרתי, לא חזרתי פנימה.
ישבתי שם, מוקפת בקוצים בפרחים ובעצים שזזו מצד לצד בכיוון הרוח המקפיאה.
הרגשתי חמימות עוטפת אותי פתאום, חמימות שיכולה להתקבל רק ממגע של אדם
הסתובבתי לאחור בבהלה והוא היה שם, עיניו החומות הגדולות היו כה מזמינות, שיערו הבהיר התנופף ברוח וחצי חיוך האיר את פרצופו. הוא התיישב לצידי ולא אמר מילה, ישב והסתכל בשקיעה בדממה. ״אני יואב״, ״אני אופל״. הסתכלתי עליו, סקרתי אותו בעיני וצחקתי.
הוא היה נראה לי כל כך מוכר, כאילו נפגשנו פעם, כל כך מוכר ועם זאת כל כך זר.
כל כך לא מתאים בנוף הישראלי הזה, של הילדים השיטחיים האלה שחושבים שהם טובים יותר מכולם, הוא היה כל כך רגוע, רגוע מדי.
החשיך פתאום, נשכבתי על האדמה והוא שכב לצידי הסתכלנו על הכוכבים, הוא הסביר לי בשקט על קבוצות הכוכבים בעיניים נוצצות. קמתי בפתאומיות ניערתי את בגדי והלכתי בעודו מסתכל לאחור ומוודא שאני בסדר. נכנסתי הביתה, לביתי הריק תמיד, הכנתי לעצמי אמבטיה חמה.
מכינה את עצמי לעוד יום ארוך בבית הספר, עוד יום שלא יגמר, יום של עלבונות.
קמתי בבוקר לבית הספר, התכוננתי לרע מכל, הרי הסתבכתי עם הנערה הכי ברת השפעה בבית הספר, הכלבה השלטת. בראש מורכן נכנסתי לבניין האפור והאפלולי מנסה לא ליצור קשר עין עם אף אחד. נתקעתי במשהו, המורה שלי לפיזיקה, שבין שפם עבות למשקפים שמכסות את חצי מפרצופו מלמל בכעס ״תסתכלי לאן את הולכת״ ורטן בכעס כל הדרך לאורך המסדרון.
הייתי הראשונה שהגיעה לכיתה. הלכתי לאורך המסדרון, והתיישבתי במקום הקבוע שלי,
נחבאת מכולם, ישבתי בסוף התור הימני בצד השמאלי הקיצוני ביותר.
לבשתי את הקפוצ׳ון שלי על הראש, כששיערי השחור הסתיר את פרצופי.
לאט לאט הכיתה התמלאה באנשים, ואז הוא נכנס והאיר את החדר באורו הייחודי והבלתי ניתן להסברה.