למה זה תמיד כך?-פרק שני

נשמע קול צלצול
והייתי עוד כול כך שקועה בשינה
ששכחתי לסנן את הוריי
"הלו?"שאלןתי בזמן ששיפשתי את עיניי
והתחרטתי ששמתי את הטלפון קרוב
כול כך אליי "היי מותק,איך הפנימיה?"
נשמע קולה העליז של אימי
"את רצינית?"שאלתי בקול ישנוני
בזמן שניסיתי לאזור מספיק כוח לקום מהמיטה,
אני שונאת את המקום, אך אין ספק שיש להם יופי של מיטות
"ברור, למה שלא אהיה רצינית?"קולה של אימי
נשמע המום מן השאלה שלי
"מכוון שאני נמצאת באיזה פנימיה חשוכת אל,
לא יהיו לי פה חברים גם ככה,
ואני כנראה אעביר את כול השנה הזאת בשטיקה
בגלל המבטא שלי!"אמרתי ובכול מילה המבטא
שלי קיבל חזקה גדולה יותר ויותר על מילותי
"אנ יבטוחה שלהרבה נערים ונערות גם יהיה מבטא"
היא הפטירה את טענותי בהינף יד טלפוני
רציתי להגיד לה שיכול להיות, אך כי אני בטוחה
שלהם הרבה יותר קל לרחוש חברים מאשר לי
אבל רק שתקתי, ידעתי שעדיף שלא אתחיל בריב הישן-נושן הזה
"טוב, אימא אני צריכה ללכת, עוד מעט מתחילים השיעורים"
אמרתי לה וניתקתי למרות שהייתה לי יותר משעה
פשוט חששתי מכך שעוד מעט ואני פשוט אתחיל להעמיד את אימי במקומה
ותאמינו לי היה לי די הרבה והטענה הראשונה הם למה לא יכולתי לקבל יותר מגנים שלה
זאת אומרת היא גברת-מושלמת ואני סתם עוד נערה חיוורת
בעלת שיער חום גלי ועיניים ירוקות אשר אבי הגדיר כאזמרגד
אבל זה לא הזמן להתחיל לרחם על עצמי,
חשבתי בזמן שהתהלכתי בחדרי לקחתי את תיקי אשר היה זרוק על הרצפה
הכנסתי לשם את המחברת וגם שתי מחברות חדשות סירקתי את שיערי ולבשתי
את התלבושת האחידה, שכללה חולצה מכופתרת וחצאית משבצות
אשר אני חייבת להוסיף כי עושה עימי חסד
שני אלה היו פריטי חובה ואליהם היה אפשר להוסיף כול מה שרצינו,
ולכן הוספתי עניבה שחורה עם גולגלות, ונעלי דוקטור מרטינס גבוהות
בצבע שחור עם נתזים כחולים, אימי תמיד מתלוננת על הבחירה שלי בנעלים
ואני פשוט מגלגלת עחיניים ורצה לקנות עוד זוגות כאלו
שלחתי מבט מהיר אל השעון אשר הצביע על כך שמוטב
לי להתחיל ללכת לאיבוד בחיפוש אחר השיעור הראשון שלי
נאנחתי והרמתי את תיקי על הכתף,
והינה מתחיל לו עוד יום של עינויים