למה זה תמיד כך?-פרק שלישי

אני זוכרת שלפני זמן מה
הגיעה מכתב בדואר
אני לא זוכרת בדיוק מה היה כתוב בו
רק שנמצאתי מתאימה לאיזה בית ספר יוקרתי
בשלב ההוא כבר נמאס לי מבית
הספר הקודם או שאולי לו
נמאס ממני
זאת אומרת, לא היו לי פעילויות חוץ-לימודיות
לא היתחברתי עם איש
אי יכולתי לשבת במשך ימים ולשתוק
אבל כשדיברתי, היה עדיף לכם לקשיב
בזמן שהייתי שקועה במחשבות די קודרות
מישהו נתקל בי ואיבדתי את שיווי המשקל
"אוף"מילמלתי ושיפשפתי את ראשי
"אני מצטער, את בסדר?"שאל קול ויד הושטה לעברי
"אס גט מיר גוט"אמרתי בלי לחשוב "סליחה?"
שאל הקול "אוי, אני מצטערת, זה מתוך
הרגל, אני בסדר, תודה"אמרתי וניסיתי להשתלט על המבטא
שלי, במקור נולדתי באנגליה אך מגיל שש אני כבר
עוברת מפנימיות בשוויץ ובגרמניה
הרמתי לרגע את ראשי אל הנער שנתקל בי
היו לו עיניים כחולות להפליא ושיער בהיר
"טוב, אני מניחה שלא נתראה"אמרתי לו
והתחלתי להיתקדם ע"פי המפה שבידי
למרות שלא היה לי באמת מושג לאין אני הולכת
"ככה את מתחמקת מהאיש אשר עזר לך בשעתך הקשה?"
שאל בתדהמה מדומה "לא ככה אני מתחמקת מאדם אשר אם לא
היה נתקל בי לא היה צורך לעזור לי בשעה קשה"אמרתי לו
והתחלתי ללכת מהר יותר כנגד זרם התלמידים
בכמה שניות שבהן דיברתי עם הנער, עשיתי מעצמי
בדיחה מהלכת למזלי כולם היו עסוקים ואיש כנראה לא שם לב
או כמו שאני נוהגת לחשוב:יאדר קיילן איווט, או כול אחד בעולמו הקטן.
"נו, קדימה א תתלמידה חדשה, את תזדקקי לחברים"אמר הנער
"חברים"גיחחתי "אני לא מכירה את המילה הזאת"אמרתי ועל פי הופיע חיוך חלול
המבטא גרם לדברי להישמע מעט אכזרים לפני שקלטתי מה קרה
הנער תפס בידי ומשך אותי במזדרון"היי!מה אתה עושה?!?!"
צעקתי וניסיתי למשוך את ידי אך ללא הצלחה רבה