למה דווקא הוא? פרק 8

“רק בבקשה ממך אל תחזור איתה" אמרתי.
הוא צחק, “אל תדאגי".
“רגע אתה באמת מעוניין בה?” שאלתי אותו.
“ממש לא" הוא התיישב לידי.
“את לא מבינה בזה" הוא צחק ובלגן לי את השיער.
“אז?. רק לשכב איתה זה העניין?” שאלתי.
הוא שתק, ידעתי שאני צודקת, כרגיל.
הוא חייך אליי ובלגן את שערי שוב ויצא מהחדר. כמו שאמרתי האח הכי דפוק שיש.
שמעתי את הדלת נטרקת וישר יצאתי מהמיטה.
הלכתי אל המגירה שבמטבח והוצאתי משם כמה חטיפים שיהיו לי, חיממתי לי פופקורן לקחתי שתייה וחזרתי למיטה.
צילמתי לניר ולרוני את מה שהולך מסבבי כדי שיקנאו קצת.
'יום שיש הכי טוב שהיה לי' הצמדתי את הכיתוב ושלחתי להם.
הם לא ענו לי אז הדלקתי את הטלוויזיה והתחלתי לראות איזושהי קומדיה רומנטית שבדיוק התחילה.
'את יודעת מה יותר כיף? להזמין את חברים שלך' ניר כתב.
'אין לי כאלה .. :(' כתבתי להם וצחקתי תוך כדי.
שמעתי פתאום מוזיקה שלא הבנתי מאיפה היא הגיעה. קמתי מהמיטה שלי והוצאתי את הראש מהחלון, אוקי זה בבירור הגיע מהבניין שלנו.
למרות שבבניין שלנו יש רק זקנים ואותנו ואני בספק שזה הסוג מוזיקה שהם היו שומעים ועוד בשעה כזאת.
נזכרתי במשאית עם המובילים. אין מצב שעברו לפה צעירים, זה כל כך לא מתאים.
היה לי כיף דווקא שהבניין היה שקט.
חזרתי למיטה שלי והמשכתי לצפות בקומדיה וניסיתי להתעלם מהמוזיקה.
אחריי שהיא נגמרה, חיפשתי עוד משהו מעניין שיכולתי לראות ולבסוף מצאתי עוד סרט קומדיה.
זה באמת היה יום שישי בדיוק כמו שתכננתי.
לקראת השעה 12 בלילה התחלתי לאט לאט להירדם כשמסבבי עדיין היו חטיפים שלא אכלתי וגם כאלה שכן, והטלוויזיה עדיין הייתה דלוקה.
אחריי שעות של התהפכות מצד לצד בגלל המוזיקה המעצבנת החלטתי שזה לא יכול להימשך ככה.
קמתי מהמיטה והחזרתי את כל החטיפים למקום שלהם, נעלתי כפכפים והחלטתי לצאת לשכנים ולהתלונן.
זה מעשה שבחיים לא הייתי עושה במיוחד שאני בכלל לא מכירה אותם.
יצאתי מהדירה והלכתי בצעדים איטיים לדירה שלידנו, הבנתי שלשם השכנים החדשים עברו כי לא ראיתי את השכנים הקודמים שגרו שם, חבל דווקא אהבתי אותם. הייתה שם משהי זקנה שתמיד הייתה יוצאת עם הכלב שלה בשש בבוקר לטייל והוא היה מעיר את כל הבניין.
אני גם ככה הייתי קמה כבר בשעה הזאת ככה שזה לא הפריע לי, חוץ מכמובן בימי שבת שאפילו פעם אחת צעקתי עליה מרוב שהייתי עייפה.
והבעל שלה גם היה ממש נחמד. הוא היה תמיד מכין לנו עוגות ומביא לנו לטעום, ובתקופה שאבא שלי נפטר הוא מיד היה שואל לשלומנו. חבל שאף אחד לא טרח לספר לי שהם החליטו לעבור דירה ובמקומם עברו אנשים נוראיים אחרים.
התקדמתי לאט לדירה שלידינו ונקשתי על הדלת ממש חלש, כן ליאן כי אני בטוחה שהם ישמעו, צחקתי לעצמי.
דפקתי שוב פעם רק יותר חזק. גם זה לא עזר, לבסוף צלצלתי בפעמון.
אחריי כמה דקות שכבר איבדתי תקווה הדלת נפתחה.
“זה נראה לך הגיוני…” רציתי לפתוח במונולוג המרגש שלי על כמה שזה לא הגיוני שיש מוזיקה בשעה הזאת ושאני אזמין משטרה ועוד כל מיני שקרים אבל מיד השתתקתי.
“היי את הספרנית” הוא צחק.
הוא החזיק בידו בקבוק בירה, ראו עליו שהוא היה שיכור אז הנחתי שזאת לא הבירה הראשונה שלו להערב ובטח שלא האחרונה.
“אני לא..” רציתי להמשיך את המשפט אבל שוב פעם נעצרתי. זה אותו אחד שנכנס פעם קודמת לחנות ספרים. יואו אני לא מאמינה מה הסיכויים בכל שדבר כזה יקרה.
“רוצה לראות איך הקעקוע יצא בסוף?” הוא שאל, אבל הוא לא ממש נתן לי הזדמנות לענות, הוא הרים את חולצתו. הקעקוע היה מעל החזה שלו אבל לא בדיוק התמקדתי בו.
הוא פשוט עמד מולי עם חולצה מורמת והדבר היחידי שהתמקדתי בו היו הקוביות שהיו לו בבטן.
וואו כל מה שראיתי בטלוויזיה בדיוק לפני שעה, עומד מולי כרגע.
“מי זה שם?” שמעתי קול של מישהו צועק מתוך הדירה.
“רגע מה רצית?” הוא שאל ומיד החזיר את חולצתו למקום.
“המוזיקה פשוט אממ יש אנשים שמנסים לישון” גמגמתי שוב פעם.
יואו ליאן תשתלטי על עצמך, קול קטן ומעצבן נשמע בתוך ראשי.
“אהה בטח מצטער פשוט עברתי לפה רק אתמול אז ארגנתי מסיבה קטנה” הוא צחק.
צחקתי גם אני, שמתי לב לגומות שהיו לו בלחיים.
“טוב אז אני אנמיך”.
“או שתכבה” אמרתי פתאום.
הוא הסתכל עליי. “מה שתגידי ספרנית” הוא צחק וסגר את הדלת.
נשארתי לעמוד שם כמה דקות. למה לעזאזל הוא חושב שאני ספרנית?. כמה בן אדם יכול להיות דפוק.
הוא פשוט הרס את הכל, כל היופי שהיה בו נהרס.
נכנסנו חזרה הביתה, המוזיקה באמת נפסקה. לפחות הוא הקשיב לי.
הלכתי לחדר שלי, נשכבתי במיטה ולאט לאט נרדמתי.
–
למחרת התעוררתי בשבע וחצי והתחלתי להתארגן לריצת בוקר של יום שבת כמו שאני אוהבת.
לבשתי מכנסיים קצרות, גופייה, עשיתי קוקו ונעלתי נעלי ספורט.
יצאתי מהבית בשקט וירדתי בזריזות במדרגות של הבניין, יצאתי החוצה והתחלתי לרוץ.
זה הדבר שאני הכי אוהבת לעשות בימי שבת, את ריצת הבוקר שלי.
אני פשוט רצה ואני מרגישה משוחררת. אני מרגישה שכל המחשבות שלי והתחושות פשוט נעלמות בזמן הריצה ואני פשוט מתרכזת בנשימות שלי ובמוזיקה שבאוזניות.
המשכתי לרוץ וירדתי במדרגות שמובילות לחוף הים, המזל הכי גדול שלי שעברנו לגור בעיר עם ים.
רצתי לאורך החוף ושאפתי לתוכי את הריח של הים, זה הריח הכי כיף שיש על הבוקר.
המשכתי לרוץ ועליתי בחזרה מחוף הים אל הרחוב שלי.
הגעתי לבניין שלי, הורדתי את האוזניות ועליתי במדרגות.
הדבר השני הכי כיף ביום שבת בבוקר זאת המקלחת שאחריי הריצה. המשכתי לעלות במדרגות שתמיד אחריי הריצה אני מרגישה שהן לא נגמרות.
“בוקר טוב” השכן שגר לידנו ירד במדרגות. הוא לבש גופייה שהבליטה לו את השרירים בזרועות, מכנס עד הברך, הוא נעל כפכפים והיו לו משקפיי שמש.
"לים?" ניחשתי ושאלתי אותו תוך כדי שהתנשפתי, אוי אני בטח נראית כולי אדומה ומסריחה אני לא מאמינה שהוא רואה אותי ככה.
רגע בעצם מה אכפת לי בכלל?. כולה שכן.
טוב נו אז הוא קצת חתיך אז מה?
הוא הנהן. “אהא אני וחברים נוסעים לשם” הוא אמר.
“הרגע רצתי לשם” צחקתי.
“וואלה?. הלוואי והייתי בכושר כדי לרוץ עד לים”.
“לא כזה רחוק יש מדרגות שמקצרות את הדרך” מלמלתי. לא הבנתי למה אני מדברת איתו על זה כאילו זה מעניין אותו.
הוא חייך אליי ולא אמר כלום. “תשמעי אני מצטער על אתמול. אל תדאגי לא יקרה יותר”.
“מה קרה אתמול?” שכחתי לרגע אבל ישר נזכרתי.
“אהה המוזיקה” אמרתי בזריזות. אם לא הייתי כולי אדומה מהריצה היה אפשר לראות אותי מסמיקה.
“זה בסדר” אמרתי.
“יופי” הוא חייך.
“אז אני אראה אותך בסביבה ספרנית?” הוא קרץ אליי.
הלב שלי החל לפעום בחוזקה.
“אהא” אמרתי ולא הוספתי מילה.