למה דווקא הוא? פרק 59

–נקודת המבט של ליאן–
קמתי בבוקר החלטתי להישאר בבית גם היום, הייתי צריכה עוד טיפה חופש. יצאתי לסלון וראיתי את בן מתארגן ללכת לבסיס.
"היי" אמרתי.
"שוב פעם לא הלכת?" הוא שאל.
משכתי בכתפי. "אני אלך מחר מבטיחה".
הוא צחק. "קחי" הוא נתן לי את הפלאפון שלו.
"מה זה?" שאלתי.
"תלחצי על הפעל" הוא אמר.
ברקע שמעו את הקול של ליהיא. הא הייתה נשמעת שיכורה.
"הקלטתי אותה אתמול"
"תשמעי הכל.. בהתחלה זה סתם שטויות ומלמולים אבל לקראת הסוף היא מתוודה שהיא שיקרה".
"רק לא הצלחתי להבין למה היא עשתה את זה" הוא אמר.
הקשבתי לחלק מההקלטה ולקראת הסוף החלטתי למחוק אותה. אפילו לא הקשבתי לחלק שהיה חשוב לי.
"מה את עושה?" הוא שאל וחטף ממני את הפלאפון שלו.
"אמרתי לך שזה לא מעניין אותי יותר.. אבל תודה בכל מקרה".
"אבל גילית עכשיו שהיא שיקרה לו.." הוא אמר.
"כן ומה זה עוזר לי? עצם העובדה שהוא בחר להאמין לה ולא לי פגעה בי. וגם אתה יודע אממ הם שכבו" אמרתי.
היה לי קשה להגיד את זה.
"אוקי" הוא הכניס את הפלאפון לכיס.
"טוב אני צריך לצאת" הוא אמר ולקח את התיק שלו.
"אתה בטוח בסדר?" שאלתי.
"לאט לאט" הוא אמר ופתח את הדלת.
"את בטוחה שאת בסדר?" הוא שאל וחייך חצי חיוך.
הנהנתי. "אני אהיה בסדר" חייכתי.
הוא נישק אותי על מצחי ויצא.
—
לקראת הצהריים אימא נכנסה הביתה ומיד רצה למטבח. "מה קרה?" שאלתי וקמתי מהספה ששכבתי עליה במשך כל היום.
"כלום. את זוכרת שהוא צריך לבוא היום?".
"מי זה הוא?" שאלתי.
"זה שהכרתי" היא חייכה.
"איך קוראים לו?".
"אבנר" היא חייכה.
"אוקי" לא היה לי יותר מדי מה לעשות עם המידע הזה. החלטתי לצאת מהמטבח.
"תגידי מה את עושה בבית?" היא שאלה.
"חזרתי מוקדם" שיקרתי והתיישבתי על הספה.
"אולי אז תעזרי לי אם את גם ככה לא עושה כלום".
"אני הולכת לעבודה עוד מעט".
מזמן לא הייתי שם, ולא היה מזיק לי לחפש תעסוקה ולהפסיק להתעסק בזוהר.
אחריי כמה דקות שישבתי על הספה, קמתי והלכתי להתלבש לעבודה.
אחריי שסיימתי להתארגן יצאתי מהחדר וגיא בדיוק עבר במסדרון.
"מה קורה?" שאלתי.
הוא לא ענה לי.
"גיא הכל בסדר?" שאלתי.
הוא התעלם ממני ונכנס לחדר שלו. נכנסתי אחריו וראיתי שהוא נשכב על המיטה.
"מה יש?" שאלתי והתיישבתי לידו.
"כלום" הוא אמר.
"נו דבר איתי".
"כלום תעזבי אותי" הוא הרים את קולו.
"זאת נטלי?".
הוא שתק.
"אוף בסדר אני אדבר עם אדם" אמרתי.
"באמת?" הוא מיד קם.
"עשית את זה בכוונה?" שאלתי.
הוא חייך.
"אתה בן אדם מגעיל אתה יודע?" שאלתי.
"אבל אני מת עלייך" הוא חיבק אותי.
"תעזוב אותי. אני עדיין לא מאמינה שאני הולכת לראות אותו" אמרתי והשתחררתי ממנו.
"לבוא איתך?".
"לא" אמרתי ויצאתי מהחדר שלו.
—
נכנסתי לעבודה שלי וראיתי את יעל מוכרת ספר למישהו. מזמן לא הייתי פה.
"היי" אמרתי ונכנסתי.
היא הסתכלה עליי.
"שלום לך" היא אמרה ושילבה את ידיה.
"את כועסת?" שאלתי.
היא לא ענתה.
"תסתדרי את הספרים על המדפים" היא אמרה והצביעה על הארגז שהיה לידי.
"אני מצטערת.. היו לי קצת דברים על הראש".
לקחתי את הארגז והתחלתי להניח את הספרים במקומם. אחריי שסיימתי הלכתי לדלפק ועמדתי ליד יעל.
"החנות עומדת להיסגר" היא אמרה.
"מה?" שאלתי.
"אין מספיק קונים. הם הולכים לסגור אותה בעוד פחות מחודש".
הסתכלתי עליה.
"ומה את הולכת לעשות עכשיו?" שאלתי.
"אין לי מושג" היא נאנחה.
"את יודעת אממ העבודה אצל אימא שלי עדיין פנויה".
"אני לא מתכוונת לעבוד עם האישה הזאת".
"בלי להעליב".
"זה בסדר אני חיה איתה כבר שבע עשרה שנים" צחקתי.
"בכול אופן אם תרצי אני אסדר לך לעבוד אצלה".
היא שתקה ודפדפה בספר שהיה על הדלפק.
אחריי שסיימתי לעבוד יצאתי מהחנות והלכתי הביתה לארוחת ערב שאימא שלי הכינה לכבוד אבנר.
למרות שבכלל לא היה לי כוח לכלום. רציתי להגיע הביתה וללכת לישון.
התקרבתי לבניין שלי והתחלתי לעלות לאט במדרגות. הגעתי לקומה שלי והסתכלתי במבט חטוף על הדירה של זוהר, הדירה שנהגתי להיות בה כל יום בערך.
נכנסתי לדירה וראיתי כבר את כולם יושבים מול השולחן. "סוף סוף" אימא הסתכלה עליי.
"תכיר זאת ליאן הבת שלי" היא חייכה אל אבנר. הסתכלתי על אבנר. לא ראיתי בו שום דבר מיוחד.
מזווית העין קלטתי את זוהר יושב לידה. מה לעזאזל זוהר עושה פה?!
מולם ישבו גיא ביחד נטלי. הערב הזה לא היה יכול להיות טוב יותר.
"שלום" הוא חייך אליי וחשף שיניים לבנות וישרות.
"אז את חברה שלו נכון?" הוא שאל והצביע על זוהר.
"לא" אמרתי ושילבתי את ידיי.
"כן" אימא אמרה בדיוק באותו זמן כמוני.
היא הסתכלה עליי מבולבלת. "נפרדתם?" היא שאלה.
אבנר שתק והסתכל על הצלחת שלו שהייתה ריקה.
"מה אתה עושה פה?" שאלתי אותו.
"אני הזמנתי אותו כי הייתי בטוחה שאתם עדיין יחד" אימא הסתכלה על זוהר במבט מבולבל.
"ופשוט החלטת לבוא?" שאלתי.
הוא לא ענה לי.
"אני אלך" הוא אמר.
"לא זה בסדר. אני אלך" אמרתי והלכתי לחדר שלי. טרקתי את הדלת ונשכבתי על המיטה.
למה כל פעם שאני מנסה להעיף אותו מהחיים שלי הוא איכשהו מצליח לחזור. נמאס לי ממנו כבר.
לקחתי את הפלאפון שלי והתקשרתי לבן, הלוואי והוא היה פה.
הוא לא ענה לי אז סימסתי לו. 'תתקשר אליי. אני צריכה אותך' כתבתי וחיכיתי שהוא יענה.
שמעתי דפיקה על הדלת וידעתי שזה זוהר אז התעלמתי. שמעתי דפיקה פעם נוספת.
"לך מפה" אמרתי.
"תני לי שנייה לדבר איתך" הוא ביקש.
"לא מעוניינת" אמרתי.
"חמש דקות" הוא ביקש.
קמתי מהמיטה ופתחתי את הדלת. "שלוש דקות" אמרתי וחזרתי לשכב על המיטה.
"אוקי" הוא נכנס לחדר והתיישב לידי.
"אני יודע" הוא אמר.
"יודע מה?" שאלתי.
"שלא ביקשת מליהיא לעבור".
שתקתי.
"היא סיפרה לי אתמול.. אני באמת מצטער שחשבתי שאת מסוגלת לעשות את זה".
"אני מרגיש טמבל".
"ובצדק" אמרתי.
"ליאני" הוא ליטף את ידי. הרחקתי אותה ממנו.
"נמאס לי ממך זוהר" אמרתי לו.
"כל פעם זה משהו חדש איתך. אין לי כוחות כבר" אמרתי.
"אני יודע אני טיפש".
"אני לא מאמינה בכלל שבחרת להאמין לה ולא לי" אמרתי.
"אין לך מושג כמה זה פגע בי".
"אני יודע.. ודיברתי איתה על זה".
"אתה מאמין לי שהיא ניסתה להפריד בינינו?" שאלתי.
"והצליחה גם?" שאלתי.
"ליאן..אני.." הוא התחיל לומר.
"נגמרו השלוש דקות" אמרתי. ידעתי שהוא הולך להגן עליה שוב פעם.
"אין סיכוי לעוד הזדמנות?" הוא שאל.
"אני מאוד מתאפקת לא לומר משהו אני אתחרט עליו" אמרתי.
רציתי לומר לו שכל עוד ליהיא בתמונה זה לא יצליח. אבל לא היה לי אומץ להגיד את זה.
"מה?" הוא שאל.
"לא משנה. אני מציעה לך לפתור את העניינים שלך עם ליהיא".
"יש לך משהו איתה ואתה צריך לעבוד על זה" אמרתי.
"אין לי כלום איתה. כבר הסברתי לך".
"זוהר על מי אתה עובד?" שאלתי.
"לא משנה איזו בחורה תכיר זה לא יעבוד ביניכם. תמיד ליהיא תהיה בתמונה".
ניסחתי את מה שרציתי להגיד בצורה טובה יותר.
"אז מה את מציעה לי לעשות?".
שתקתי. "להעיף אותה מהחיים שלי?" הוא שאל.
"זאת אופציה" מלמלתי.
הוא שמע אותי, אבל בחר להתעלם.
שתקנו כמה דקות.
"היא רוצה אותך" אמרתי.
"היא לא".
"אוקי אז יש לה בעיה אחרת. היא לא נותנת לך לאהוב בנות אחרות".
"איזה שטויות. לידיעתך היא מאוד תמכה בי כשאמרתי לה שאני מתאהב בך".
השתתקתי. רצית פשוט לקפוץ עליו ולנשק אותו, אהבתי אותו מאוד. אבל לא יכולתי להמשיך ככה.
"אז כנראה בהמשך זה התחיל להפריע לה" אמרתי.
הוא הסתכל עליי.
"את יפה" הוא העביר נושא.
הלב שלי החל לפעום בעוצמה מטורפת. הנחתי את ידיי על פניי.
"אני לא מעוניינת להמשיך לדבר איתך" אמרתי והסתובבתי לצד השני.
זוהר קם מהמיטה ומיד הסתובבתי אליו בחזרה.
"זה לא נגמר בינינו" הוא אמר לי ויצא מהחדר שלי.
"לצערי זה כן" מלמלתי לעצמי.
–נקודת המבט של זוהר–
נכנסתי בחזרה לבית שלי אחריי ההשפלה שעברתי בבית של ליאן והתיישבתי על הספה.
ליהיא יצאה בדיוק מהמקלחת והיא נכנסה לסלון. היא הייתה עטופה רק במגבת.
"היי זוהר" היא צחקה.
"איפה היית?" היא שאלה.
"אצל ליאן" אמרתי.
"וואלה" היא התיישבה לידי.
"שמע אני מצטערת על הכל. אין לי מושג מה עבר עליי. מאז התאונה הכל התבלבל אצלי".
"אז עכשיו זה בגלל התאונה?" שאלתי.
"אני לא יודעת.." היא מלמלה.
היא הסתכלה עלי.
"תיקחי אחריות על מה שאת עושה.. התאונה לא שיבשה לך את המוח עד כדי כך".
"זה לא מה שהתכוונתי" היא אמרה.
"אז למה התכוונת?".
"מאז התאונה התחלתי לראות אותך באור אחר" היא אמרה.
"למה הכוונה?" שאלתי.
היא שתקה.
"עזוב זה דפוק" היא אמרה.
"אני לא רגילה לדבר על הרגשות שלי" היא צחקה.
"רגשות?".
"איך שטיפלת בי ודאגת לי. זה גרם לי להרגיש אלייך רגשות שבחיים לא היו לי" היא אמרה.
"באמת שניסיתי לעשות הכל בשביל להפסיק להרגיש כלפייך ככה".
"זאת הסיבה שרציתי לעבור דירה מלכתחילה. אבל להאשים את ליאן הרגיש לי נכון יותר".
"ניסית להפריד בינינו" אמרתי.
היא שתקה.
"זה בדיוק מה שליאן אמרה שאת מנסה לעשות אבל לא הקשבתי לה".
"אני מצטערת. באמת שלא התכוונתי".
"את מאוהבת בי?" שאלתי אותה לפתע והסתכלתי לה עמוק בעיניים.
היא השתתקה והסתכלה על הרצפה.
"אחריי ארבע שנים שבהם אתה היית מאוהב בי מותר לי גם לא?" היא שאלה וחייכה. החיוך הזה שפעם היה גורם לי לאהוב אותה כל יום מחדש הפעם לא עשה לי כלום.
קמתי מהספה. לא יכולתי יותר להיות לידה.
"זוהר תקשיב לי שנייה" היא התקרבה אליי ומיד העפתי אותה. היא נתקעה בקיר ונפלה על הרצפה.
"אני לא מעוניין לשמוע ממך יותר" אמרתי לה.
"כל החברות הזאת שהייתה בינינו נגמרה ברגע זה ממש" אמרתי.
"כל הזמן הזה שהייתי מאוהב בך בחיים לא הפרדתי בינך לבין החברים שלך. המחשבה הזאת אפילו לא עברה לי בראש".
היא התחילה לבכות.
"עזבי שאני כבר לא אוהב אותך בכלל. אני לא מסוגל להסתכל עלייך אפילו בתור ידידה" אמרתי והלכתי לחדר שלי.