למה דווקא הוא? פרק 55

למחרת בבוקר החלטתי להישאר במיטה עד שכולם יצאו ולדלג על השלב של ההליכה לבית ספר. לא היה לי מצב רוח אחריי כל הבלגן שקרה אתמול עם ליהיא וזוהר.
כל הלילה בקושי ישנתי, כל מה שעשיתי זה לבכות על זה שליהיא מצליחה לסובב את זוהר על האצבע הקטנה שלה, ועל כמה שזוהר טיפש שהוא מאמין לה.
הדלת שלי נפתחה לפתע וגיא נעמד מולי. "את לא אמורה לצאת כבר?".
לא עניתי לו. לא היה לי כוח לדבר עם אף אחד.
"ליאן?" הוא שאל.
"אני יוצאת מאוחר יותר" מלמלתי בשארית כוחותיי.
הוא נשאר כמה שניות ולבסוף יצא. שמעתי טריקת דלת והבנתי שהוא יצא מהבית.
קמתי מהמיטה לאט לאט וישר הסתכלתי על עצמי במראה. העיניים שלי היו נפוחות ואדומות מרוב הדמעות שזלגו במשך הלילה.
פתחתי את הדלת של החדר ויצאתי החוצה. בן עדיין ישן, זאת הייתה האפשרות שלי לדבר עם זוהר.
יצאתי מהבית ודפקתי על הדלת שלו, דפקתי פעם שנייה וחיכיתי שהוא יפתח לי.
התיישבתי על הרצפה וחיכיתי עד שהוא יפתח לי. כל כמה דקות דפקתי שוב. לבסוף הדלת נפתחה והוא עמד מולי.
נעמדתי מיד והסתכלתי עליו.
"ליאן מה את עושה פה בתשע בבוקר?".
"אני צריכה לדבר איתך".
"אין לי מה להגיד לך".
"זה חשוב" אמרתי.
"אוקי" הוא אמר ויצא מביתו.
ירדנו במדרגות והלכנו למכונית שלו. נכנסתי פנימה וחיכיתי שהוא גם ייכנס.
"מה?" הוא שאל והסתכל עליי.
"אתה חייב להאמין לי זוהר".
"זה העניין?" הוא שאל וצחק.
"אני לא הולכת לוותר עלייך בגלל השטות הזאת".
"סבבה בשבילי זאת לא שטות".
"אני בחיים שלי לא אמרתי לה לא לגור איתך אתה חייב להאמין לי".
"אני מכיר את ליהיא מלא זמן והיא לא תשקר על דבר כזה".
"זוהר תקשיב לי" סובבתי את ראשו אליי.
"אני אוהבת אותך. אני לא מתכוונת לוותר עלייך".
"היית צריכה לחשוב על זה לפני שהחלטת להיות קנאית על כלום".
הוא התכוון לצאת מהאוטו אבל החזקתי את ידו.
"אז זהו זה נגמר?" שאלתי.
הוא שתק. "אני רוצה שתודי שביקשת ממנה את זה".
"אבל לא ביקשתי" אמרתי שוב.
הוא שתק.
"את מנסה להוציא אותה שקרנית כדי שאני אעיף אותה בעצמי נכון?" הוא שאל.
"ממש לא זוהר" התחננתי.
"זה נגמר ליאן" הוא אמר את זה מהר.
הסתכלתי עליו. שלושת המילים האלה כל כך פגעו בי.
"אתה לא מתכוון לזה.." אמרתי.
"לצערי אני כן".
הסתכלתי עליו. "זוהר תגיד שאתה צוחק" אמרתי והדמעות התחילו לזלוג מעצמן.
"אני לא ליאן. זה נגמר".
יצאתי מהאוטו שלו וטרקתי את הדלת מאחוריי. רצתי לבניין שלי והמשכתי לרוץ במדרגות עד שהגעתי הביתה.
נכנסתי פנימה וטרקתי את הדלת. התיישבתי על הספה והתחלתי לבכות.
בן רץ בבהלה לסלון. "זאת את? משוגעת חשבתי פרצו" הוא צחק והתיישב לידי.
"את שוב בוכה?. רגע למה את לא בבית ספר?" הוא שאל.
המשכתי לבכות. "זה שוב זוהר אה?" הוא התעצבן.
"אני לא עשיתי כלום" אמרתי והמשכתי לבכות.
"אני לא שיקרתי" אמרתי ותפסתי את ראשי.
"על מה את מדברת?" הוא שאל.
"אני לא בקשתי ממנה ללכת".
"ממי?".
"היא משקרת ואני אוכיח את זה" אמרתי ומיד מחיתי את הדמעות.
"זה עוד לא נגמר".
"ליאן תרגעי אני לא מצליח להבין כלום".
"אני צריכה את העזרה שלך" אמרתי והסתכלתי עליו.
"את רוצה שאני ארביץ לזוהר? בשמחה" הוא אמר וקם.
"חכה שנייה" תפסתי בידו וקמתי מהספה.
"אני צריכה שתתקרב לליהיא" אמרתי.
"מה?" הוא לא הבין.
"אתה תצטרך לגרום לה לספר לך שהיא שקרנית".
"אני לא מבין כלום".
"פשוט תעשה את זה בסדר?" ביקשתי.
"את מה?!" הוא היה מבולבל.
"אוקי" נשמתי עמוק וסיפרתי לו את מה שקרה עם ליהיא וזוהר.
"ליאן זה מוגזם" הוא אמר לבסוף.
"זה חשוב לי".
"אם הוא בוחר לא להאמין לך אז הוא לא שווה את זה".
"הוא שווה את זה תאמין לי" אמרתי.
"את מתנהגת כמו אובססיבית".
"אז אתה תתקרב אליה?" ביקשתי.
הוא שתק. "בגללה אביב נהרג" הוא אמר והשפיל את מבטו.
אני כזאת חסרת רגישות.
"נכון, שיט בן אני ממש מצטערת לא התכוונתי".
הוא המשיך לשתוק. "אבל אני בכל זאת צריכה את העזרה שלך".
הוא הסתכל עליי והלך.