למה דווקא הוא? פרק 54

"אדם" ניר אמר והתיישב לידי על הספסל בבית ספר בבוקר.
"מה?" לא הבנתי מה הוא רוצה ממני.
"נטלי שכבה איתו במסיבה".
"עם אדם?" שאלתי.
הוא הנהן.
"אוקי.. שיהיה לה בכיף" אמרתי.
"זהו? אני עבדתי מאוד קשה בשביל להשיג את המידע הזה".
"אין לי מה לומר" אמרתי.
"ממתי נהיית כזה רכלן?" צחקתי.
"אני תמיד הייתי".
"לא עד כדי כך" אמרתי.
"איפה מאיה?" הוא שאל.
"לא יודעת.. לא מעניין אותי" אמרתי.
הוא הסתכל עליי. "תגידי יהיה איזשהו יום שלא תריבו?" הוא צחק.
"אני יודעת ניר" הסתכלתי עליו.
"יודעת מה?".
"שמאיה הפיצה עליי את השמועות" אמרתי.
"אוקי" הוא אמר.
"אתה ידעת את זה נכון?" שאלתי.
הוא שתק. "אמרתי לך שאני לא רוצה להיכנס לזה..".
"אין מה לעשות אתה חייב.." אמרתי.
"תפתרו את זה ביניכן ואל תערבו אותי בשטויות האלה" הוא הרים את קולו טיפה.
"אוקי..אני רק רוצה לדעת אם ידעת את זה"
הוא לא ענה לי, הוא קם והלך לכיתה שלו.
קמתי גם אני ובדרך ראיתי את נטלי. זה מה שהיה חסר לי בשביל שהיום הזה יהפוך להיות מושלם, חשבתי בציוניות.
"היי ליאני" היא חייכה אליי.
"היי" אמרתי.
"ראית את הסרטון?" היא שאלה בלחש.
לא עניתי לה.
"אני בטוחה שכן.. נו מה את חושבת?" היא צחקה.
"העיקר חשבת שאני אחראית על הכל".
"אני כבר לא מתעסקת בשטויות האלה" אמרתי.
הפעם היא שתקה.
"לא מעניין אותי מי הפיץ את זה. אני מתעסקת בדברים אחרים כרגע" אמרתי והלכתי ממנה.
פעם ראשונה שהצלחתי להשתיק אותה.
נכנסתי לכיתה וראיתי את ניר יושב עם מאיה. הם התלחששו ביניהם.
"היי" אמרתי להם והתיישבתי מולם.
"היי" מאיה אמרה לי.
הייתה בינינו שתיקה מביכה.
"אוקי. ניר סיפר לך?" שאלתי.
"מה?" היא היתממה.
"אני יודעת שאת סיפרת עליי הכל אבל זה לא מעניין אותי יותר" אמרתי.
"מה שהיה היה" אמרתי.
היא הסתכלה עליי.
"ואין לי כוח להתעסק בשטויות האלה יותר" אמרתי.
שניהם הסתכלו עליי ולא אמרו כלום.
"מי את ומה עשית לליאן?" ניר שאל.
"ליאן שהיית נוטרת טינה על זה שלא סיפרתי לה פעם כמה קיבלתי במבחן" הוא צחק.
"היא התבגרה" צחקתי.
"זה בגלל שאת מתראה עם מבוגרים ממך?" הוא שאל וחייך.
הסמקתי.
מאיה עדיין לא ענתה. "מאיה אני לא כועסת עלייך..הכל בסדר".
"אני וזוהר חזרנו להיות יחד והכל מעולה אצלי".
היא המשיכה לשתוק.
"טוב מה העניין?" שאלתי אותה, נמאסו עליי השתיקות האלה.
"כלום" היא אמרה לבסוף.
"את לא מתכוונת להתנצל?" שאלתי.
היא שוב שתקה.
"עזבי אני לא צריכה את ההתנצלות שלך" מלמלתי.
—
–נקודת המבט של זוהר–
התעוררתי בבוקר ונכנסתי לסלון. וראיתי את ליהיא יושבת על הספה.
"למה את ערה?" שאלתי והתיישבתי לידה.
"אני הולכת לראות את הדירה החדשה שיש מצב אני קונה" היא חייכה.
"יותר נכון משכירה" היא אמרה.
"לא דיברנו על זה כבר?" שאלתי.
היא נאנחה. "מה אני אעשה זוהר.. אני לא רוצה להרוס לך".
"את לא הורסת לי כלום. אני וליאן דיברנו אתמול.. למרות שהיה משהו מוזר קצת" אמרתי.
"אמרת לליאן שאת עוברת?" שאלתי.
"לא" היא אמרה.
"היא אמרה שאמרת לה".
"למי אתה בוחר להאמין?" היא צחקה.
צחקתי גם אני.
"אבל את כבר שבוע בערך חופרת לי על זה שאת מחפשת דירות" הסתכלתי עליה.
היא שתקה.
"ליהיא מה העניין?".
"עזוב לא חשוב" היא אמרה.
"נו" נגעתי בידה.
"סתם לפני שבוע ליאן ביקשה ממני לעזוב" היא הסתכלה עליי.
"ברצינות?!" התחלתי להתעצבן. מי היא שתבקש ממנה לעשות דבר כזה. מה זאת ההתערבות המוגזמת הזאת בחיים שלי.
"כן..".
"ואחריי זה היא הפילה עלייך שמרצונך רצית לעזוב?".
היא השפילה מבט.
"את לא הולכת לשום מקום ליהיא" נעמדתי.
"לא זוהר זה בסדר.. זה יהיה הכי טוב אם אני אלך".
"אני לא מאמין עליה!" הרמתי את הקול .
"אפשר להבין אותה" היא אמרה.
שתקתי. "לא חשבת לספר לי?" שאלתי.
היא הנידה בראשה לשלילה. "לא חשבתי שזה כזה סיפור".
"היא הולכת להצטער על זה" אמרתי.
"לא נו זוהר.. זה מובן לגמרי" היא ניסתה להגן על ליאן.
"את באמת נשמה ליהיא, אבל לא עושים דברים כאלה" אמרתי.
"אתה מתכוון לריב איתה על זה?" היא שאלה.
"לא יודע" אמרתי ונאנחתי.
"אל תזכיר אותי בסדר? אני לא רוצה להרוס לכם".
— נקודת המבט של ליאן–
בדרך הביתה החלטתי לעשות לזוהר הפתעה ולבוא אליו הביתה, היה לי יום נוראי והייתי צריכה להיות איתו קצת.
דפקתי על הדלת וחיכיתי שהוא יפתח. אחריי כמה שניות הוא נעמד מולי.
חייכתי אליו.
"היי" חיבקתי אותו. הוא לא ממש חיבק אותי בחזרה. התנתקתי ממנו והסתכלתי עליו.
"הכל בסדר?" שאלתי.
הוא הנהן ונתן לי להיכנס. שמתי לב ששוב הספה שליהיא בדרך כלל שוכבת עליה ריקה.
אבל הפעם לא שאלתי עליה.
"מה את עושה פה?" הוא שאל.
"מבקרת את חבר שלי. אסור?" שאלתי והתקרבתי לנשק אותו.
הוא לא ענה.
המשכתי לנשק אותו ויכולתי להרגיש שמשהו לא בסדר.
הוא עצר אותי והתרחק.
"זוהר?" שאלתי.
"מה?" הוא שאל.
"אתה כועס עליי או משהו?" שאלתי.
הוא שתק.
"עשיתי משהו?" הוא התחיל להלחיץ אותי.
הוא לא הסתכל עליי. "את תמיד משחקת אותה מסכנה?".
הסתכלתי עליו ולא הבנתי. "מה?".
"די לשחק אותה תמימה ליאן..אני יודע".
"יודע מה?".
"די ליאן זה מטריף אותי שאת תמיד מנסה לשחק אותה נחמדה לכולם".
"אני באמת לא מבינה" אמרתי והתאמצתי לא לבכות.
הוא התרחק ממני ונכנס לחדר שלו, הלכתי אחריו.
"זוהר אתה מוכן להסביר לי?".
"יואו ליאן תפסיקי כבר!" הוא הרים את קולו.
שתקתי.
"אני יודע. אז תתחילי לספר לי למה עשית את זה?".
"מה אתה יודע?" שאלתי.
הוא גיחך. "את באמת חושבת שאני טיפש?".
"זוהר אני…".
"כדי שתתחילי לשפוך הכל" הוא צעק עליי. פעם ראשונה שהוא ממש צעק עליי.
הייתי בשוק.
"אני לא מבינה מה עשיתי" אמרתי.
"מתי תפסיקי להיתמם כבר?" הוא התקרב אליי במבט מאיים, לרגע חשבתי שהוא ירביץ לי.
"אתה מוכן להסביר לי מה עשיתי?" התחננתי.
"אני לא מבין מאיפה החוצפה הזאת להידחף לי עד כדי כך בחיים".
"אין לך שום זכות להגיד לליהיא מה לעשות" הוא אמר.
הסתכלתי עליו בפרצוף מבולבל.
"מה?" לא הבנתי.
"חשבת שהיא לא תספר לי?".
"היא זאת שאמרה לי שהיא תעבור דירה".
"די לשקר ליאן".
"אני לא.. אני נשבעת לך שאתמול בבוקר..".
"את ביקשת ממנה את זה לפני שבוע להזכירך" הוא עצר אותי.
"זוהר אני נשבעת לך שאני לא ביקשתי ממנה בחיים דבר כזה".
הוא שתק.
"היא זאת שאמרה לי שהיא רוצה לעבור".
"בסדר ליאן אחריי שאיימת עליה".
"איימתי עליה?" גיכחתי.
"תגיד לי אתה שומע את עצמך?" מצאתי את הכוחות להתעמת מולו.
"נראה לך שאני מסוגלת לאיים על מישהו?.. ככה אתה מכיר אותי?".
הוא התיישב על המיטה.
"אני לא יודע כבר למי אני מאמין".
"זוהר" התיישבתי לידו.
"תאמין לי" ביקשתי ונגעתי בידו. הוא הסתכל עליי.
"אני לא יודע ליאן" הוא אמר והרחיק את ידו ממני.
קמתי והתכוונתי ללכת. לא האמנתי שהוא לא מסוגל להאמין לי.
"לא אכפת לי שהיא תגור פה באמת" הזכרתי לו את זה.
הוא שתק. התחלתי להבין בדיוק מה ליהיא מנסה לעשות, ואני לא מתכוונת לתת לה.
"היא מנסה להפריד בינינו" אמרתי את זה בקול. איך יכול להיות שאני תמיד אומרת את המחשבות שלי בקול רם.
הוא צחק. "אני בטוח שאין לה משהו אחר לעשות חוץ מלהפריד אותנו" הוא אמר בציניות.
"ותפסיקי להגיד עליה סתם דברים.. את לא מכירה אותה".
הסתכלתי עליו. "אני מכירה אותה מספיק" אמרתי ויצאתי מהבית שלו בסערה.
ראיתי בדיוק את ליהיא עולה במדרגות בקושי עם הקביים. היא הייתה שם עם חבר של זוהר, אני חושבת שקוראים לו גל.
"היי ליאן" היא חייכה אליי.
"היי" אמרתי.
"תקשיבי בדיוק הייתי עכשיו בדירה אחת.."
"למה עשית את זה?" שאלתי ודמעה אחת ירדה מעיניי. אחריי שהצלחתי להחזיק אותה כל כך הרבה זמן בפנים.
"טוב אני הולך" גל אמר וירד במדרגות.
"למה אתה לא נכנס הביתה?" ליהיא שאלה אותו.
"יש לי כל מיני עניינים אני אחזור מאוחר יותר" הוא אמר והמשיך לרדת במדרגות.
"עשיתי מה?" היא חזרה אליי.
"את יודעת בדיוק מה" אמרתי.
"אין לי מושג על מה את מדברת".
"למה שקרת לו?" שאלתי.
"את יודעת שבחיים לא ביקשתי ממך לעבור מפה".
היא שתקה.
"אז בשביל מה עשית את זה?".
"את מה?" היא שאלה.
"אני לא מאמינה" אמרתי וכל הדמעות יצאו החוצה.
"טוב ליאן אין לי מושג מה את רוצה. אני הייתי נחמדה והחלטתי לעבור דירה כמו שרצית".
"עכשיו גם זה לא טוב לך?".
"תודי שלא בקשתי ממך את זה" אמרתי.
"לא יודעת. זה מה שרצית זה מה שעשיתי" היא אמרה ונכנסה לדירה וטרקה מאחוריה את הדלת.
אני נשארתי כמה שניות בחוץ ונתתי לדמעות שלי לצאת עד שהחלטתי להיכנס הביתה.
בן ישב בסלון וראה טלוויזיה.
"בן" חייכתי אליו והתיישבתי לידו.
"סוף סוף יצאת קצת מהחדר".
הוא הסתכל עליי. "בכית?".
"מה?, לא זה סתם" מלמלתי וניגבתי את הפנים עם השרוול.
"מה קרה? זה זוהר נכון?" הוא שאל וכיווץ את הגבות מדאגה.
"לא.. הכל בסדר" אמרתי.
"אני הולך לשבור לו את הפנים" הוא קם.
"בן בבקשה אני רוצה להיות איתך קצת" ביקשתי.
הוא הסתכל עליי והתיישב בחזרה.
הוא הניח את ידו מסביבי ונישק את מצחי.
"אוקי" הוא אמר.
"אני שמחה שאתה קיים" אמרתי וצחקקתי מהמשפט שאמרתי.
הוא צחק גם.
"אני גם שמח שאני קיים" המשכתי לצחוק.