למה דווקא הוא? פרק 51

"איך אני אמורה לא לחשוב על זה? אם היא עוברת לגור איתך עכשיו".
"אבל את היחידה שאני רוצה כרגע".
"אני לא יודעת" אמרתי.
"תן לי טיפה לחשוב על זה" מלמלתי.
"לחשוב על מה?" הוא שאל.
"על הכל" אמרתי.
"את לא רצינית" הוא אמר.
"זוהר.." אמרתי והתקרבתי אליו. "תחשוב אם זה היה הפוך".
הוא שתק. "אוקי.. קחי לך כמה ימים ודברי איתי" הוא אמר ויצא בסערה מהחדר שלי.
—
–נקודת המבט של זוהר–
נכנסתי לבית שלי וטרקתי את הדלת.
"איפה החרא הקטן?!" צעקתי.
"מטומטם הערת אותי" ליהיא מלמלה תך כדי פיהוק.
"סליחה. איפה הוא?".
"מאיפה לי?. תן לישון" היא אמרה ועצמה את עיניה.
נכנסתי לחדר שלי וראיתי אותו יושב על המיטה ומדבר בפלאפון.
"הנה אתה" אמרתי והתנפלתי עליו.
"זוהר אתה חולה נפש" הוא אמר וניסה להיאבק בי. הפלאפון שלו נפל על הרצפה.
"למה עשית את זה?!" שאלתי אותו וניסיתי לחנוק אותו.
הוא הפך להיות אדום ובאותו הרגע הבנתי מה אני עושה ועצרתי את עצמי.
התרוממתי ממנו. הוא התרומם גם והתחיל להשתעל. רצתי למטבח והבאתי לו כוס מים.
אני כזה מטומטם לפעמים.
"קח אחי" אמרתי לו ונתתי לו את המים.
הוא שתה הכל והמשיך להשתעל.
"מצטער אחי" מלמלתי.
"אתה לא נורמלי".
"אני לא מאמין שאמרת לה..".
"לא ידעתי שלא סיפרת לה עדיין".
"למה שאני אספר לה דבר כזה?".
"לא יודע.. כי אני מניח שהיא תבוא אלייך לפעמים והיא תשים לב לזה שהיא גרה פה".
"חשבתי לספר לה.. אבל לא ככה".
"אז היא כועסת עלייך?".
"גרמה לי לספר לה את כל הסיפור שלי עם ליהיא" אמרתי.
"אוי.." גל אמר וניסה לנחם אותי.
"ו..?" הוא שאל.
"אמרה לי שהיא צריכה לחשוב".
גל שתק.
"היא הולכת להיפרד ממני נכון?" שאלתי ונאנחתי.
"עד שסוף סוף אני מוצא משהי שאני ממש רוצה".
"אל תהיה בטוח.. אולי היא תבין שהיא סתם מגזימה".
"אז זהו שהיא לא מגזימה.." מלמלתי.
"אתה יודע מה הכי חכם לעשות עכשיו".
הנהנתי.
"אבל אני לא מתכוון לעשות את זה" אמרתי.
"אין לה איפה לגור גל.. וכבר סידרנו הכל".
"אני בטוח שאם תספר לה את הסיבה. היא תבין ותלך לבד" גל אמר.
"ולאיפה היא תלך בדיוק?".
"אני בטוח שהיא תסתדר".
—
קמתי באמצע הלילה, לא הצלחתי להירדם בכלל, כל הזמן חשבתי רק על ליאן.
נכנסתי למטבח ומזגתי לעצמי מים. התחלתי לשמוע קולות מהסלון והבנתי שזאת ליהיא.
ניגשתי לסלון והתיישבתי לידה על הספה.
"לא..לא.." היא המשיכה למלמל. לפתע היא פשוט צרחה והתעוררה בבהלה.
"זוהר" היא מלמלה והתרוממה.
"היה לך סיוט?" שאלתי וליטפתי את שערה.
היא הנהנה. נתתי לה את הכוס מים שלי והיא לגמה מהם.
"הכל בסדר עכשיו" חייכתי.
"מה חלמת?" שאלתי.
"סתם על התאונה..".
השפלתי את מבטי. "כואב לך משהו?" שאלתי.
"לא".
"יופי.. אז תמשיכי לישון" אמרתי לה וקמתי.
אני לא מאמין שבגלל ליהיא המערכת יחסים שלי עם ליאן הולכת להיגמר.
"אתה כועס עליי או משהו?" היא שאלה.
"לא" נעצרתי. היא לא אשמה בכלום.
"אז מה נסגר בסוף עם ליאן?" היא שאלה.
חזרתי והתיישבתי לידה. "היא צריכה לחשוב..".
"על מה?" היא שאלה.
"היא הולכת להיפרד ממני בקיצור".
"בגללי?" ליהיא שאלה.
"לא.." לא רציתי שהיא תדע.
"איזה שקרן" היא צחקקה.
"אל תדאג אני אלך מחר.. אני לא רוצה להרוס לך כלום".
"ממש לא. את לא הולכת לשום מקום במיוחד לא במצבך!".
"זוהר.. אני סתם מסבכת אותך".
"את לא.. אל תדאגי הכל יהיה בסדר" חייכתי אליה.
—
–נקודת המבט של ליאן–
"ליאני?" שמעתי את אימא שלי קוראת לי ומיד הנחתי את הספר בצד.
"למה את לא ישנה? אחד וחצי בלילה.." היא נכנסה אליי לחדר.
"לא הצלחתי להירדם" עניתי.
"מה קרה?" היא שאלה והתיישבה לידי.
"סתם.. שום דבר מעניין" אמרתי.
"אז אני מבינה שאת וזוהר חברים?" היא שאלה וחייכה אליי.
"כן בערך" מלמלתי.
"למה לא סיפרת לי?".
"לא יצא לי" שיקרתי. בחיים לא חשבתי אפילו לספר לה.
"אני שמחה בשבילך" היא חייכה.
"תודה.. אבל נראה לי זה עומד להיגמר" מלמלתי.
"למה?! מה הוא עשה לך?".
"עזבי זה טיפשי" אמרתי.
"אני רוצה לשמוע".
התחלתי לספר לה. אני לא יודעת בדיוק למה, אבל הייתי צריכה עזרה ממישהו והיא היחידה שהייתה פנויה לשמוע כרגע.
"אנחנו מדברים על אותה אחת שנפצעה בתאונת דרכים נכון?".
הנהנתי.
"היה מאוהב בה?" היא שאלה.
"כן..".
"למה זה מפריע לך?".
"כי היא הולכת לגור שם. ולכי תדעי מה יכול לקרות".
"אני אומרת לך שלא יקרה כלום. תסמכי עלי".
"איך את כל כך בטוחה?".
"כי הבחור מאוהב בך בטירוף".
הסמקתי.
"ואני סומכת עליו שהוא לא יעשה איתה כלום. השאלה היא אם את סומכת עליו?".
שתקתי, פעם חשבתי שסמכתי.
"סתם מוזר לי שהוא לא סיפר לי שהוא היה מאוהב בה..".
"את אוהבת אותו נכון?".
הנהנתי. "אז זה מספיק" היא חייכה.
חייכתי אליה בחזרה. "תודה אימא" אמרתי לה וחיבקתי אותה.
—-
-נקודת המבט של זוהר-
"יוצאים היום כן?" גל נכנס למטבח.
"לא יודעת אחי.. אין לי מצב רוח" אמרתי לו ולקחתי שלוק מהקפה.
"נו אל תהיה זבל. תשתחרר קצת".
"ליאן לא דיברה איתי במשך שבוע… בקושי ראיתי אותה בבניין וגם כשראיתי היא התעלמה ממני כמו ילדה קטנה" אמרתי.
"אז עזוב אותה נצא היום נמצא לך משהי בגיל שלך והכל יהיה טוב".
"לא יודע.. נראה".
"אל תבאס" הוא אמר ויצא.
סיימתי לשתות את הקפה והלכתי לסלון לליהיא שלאט לאט מתחילה כבר להשתקם.
"מה קורה?" שאלתי אותה.
"מעולה.. התחלתי לחפש דירה".
"יש לך דירה" אמרתי.
"זוהר" היא אמרה והסתכלה עליי. "זה באמת בסדר".
"עכשיו אני מרגיש מניאק שהבטחתי לך שתגורי פה ובסוף אני מעיף אותך" צחקתי.
"אתה לא מעיף אותי.. אני החלטתי על דעת עצמי. אתה וליאן לא הולכים להיפרד בגללי".
חייכתי אליה. "אמרו לך פעם שאת מדהימה?" שאלתי.
"כמה פעמים" היא אמרה וצחקה.