למה דווקא הוא? פרק 5

“ואם אני באמת איכשהו אחליט להתנהג כמוך, אני כנראה אגמור בתור איזשהי זונה מסוממת באמצע סמטה חשוכה או משהו” התחלתי למלמל שטויות כמו שבדרך כלל קורה לי.
היא שתקה, היא הייתה בהלם.
האמת שגם אני, בחיים לא דיברתי אליה ככה.
היא קמה מהכיסא והלכה אל החדר שלה, הרגשתי ממש לא נעים.
“ליאן זה היה קשה” גיא אמר.
לא אמרתי כלום. ידעתי שאני צודקת.
“היא הייתה צריכה לשמוע את האמת סוף סוף לא?” שאלתי אותו.
“זאת לא האמת” הוא אמר.
“בטח שכן היא הייתה אמא גרועה במהלך השנתיים האחרונות. שתגיד תודה שלא אמרתי את זה”.
“ליאן, את יודעת כמה קשה לה עם זה שאבא נפטר”.
“אני מבינה את זה גיא. לכולנו היה קשה, אבל כולנו עברנו הלאה. והיא, שהיא יותר מבוגרת מאיתנו הייתה צריכה להיות שם בשבילנו אבל היא לא עשתה את זה” אמרתי.
“למזלנו בן עדיין היה בבית כשזה קרה אז הוא זה שעזר לנו, היא פשוט הייתה נעולה בחדר ולא יצאה. אתה זוכר את זה?” שאלתי.
“ושנה שעברה שהוא היה צריך ללכת לצבא זה פשוט הדרדר” אמרתי.
“טוב בסדר ליאן את לא צריכה להזכיר לי. אני הייתי פה גם”.
“אבל אני עדיין חושב שאת צריכה להתנצל בפניה” הוא אמר.
הוא צדק, פעם ראשונה נראה לי שאני חושבת שגיא צודק.
“אוקי” מלמלתי וקמתי. “אבל אתה מסדר את השולחן” אמרתי לו ולא חיכיתי לתשובה.
הלכתי לחדר של אמא שלי ודפקתי על הדלת.
“אמא אפשר להיכנס?” שאלתי.
היא לא ענתה לי אז נכנסתי בכל זאת.
היא ישבה על המיטה ויכולתי לראות שהיא בכתה.
“אמא” אמרתי והתיישבתי לידה.
“אני מצטערת”.
“אין לך מה להצטער זה נכון מה שאמרת”.
“בחיים לא הייתי רוצה שתיקחו ממני דוגמה לפחות לא את זאת”.
“זה לא. עברנו תקופה קשה אבל הנה עכשיו שנה חדשה ואני מאמינה שאת תשתקמי והכל יהיה בסדר” אמרתי.
היא חייכה אליי, “תודה” היא אמרה.
“על זה שאת מאמינה בי” היא חייכה שוב.
לרגע שכחתי שהיא אמא שלי, הרגשתי שאני זאת שמגדלת אותה.
“זה בסדר” אמרתי.
היא חיבקה אותי, חיבקתי אותה בחזרה. באמת האמנתי שאני אקבל את אמא שלי חזרה סוף סוף.
הרגשתי עייפה אז הלכתי לחדר שלי, פירקתי את הקוקו שלי, לבשתי פיג'מה ונכנסתי למיטה.
הייתה לי שיחה שלא נענתה ממאיה, באמת שלא היה לי כוח לדבר איתה פשוט רציתי לישון ולשכוח מהיום הנוראי הזה.
–
למחרת קמתי בבוקר מוקדם מהרגיל והתחלתי להתארגן לאט לאט, הלכתי לצחצח שיניים ושמתי לב שהדלת של גיא פתוחה. לא הגיוני שהוא קם לפני.
צחצחתי את שיניי וחזרתי לחדר להתלבש, נזכרתי שהיום יום שישי וזה עודד אותי טיפה.
התלבשתי באטיות ולאחר מכן עשיתי קוקו כמו תמיד וירדתי למטה.
“הכנתי לך סנדוויץ'" אמא שלי צעקה לעברי מהמטבח, הופתעתי שהיא ערה, הופתעתי שהיא הכינה לי אוכל כי בדרך כלל הייתי מכינה לעצמי, או שלא הייתי אוכלת כלום פשוט. מה קורה היום?.
“איפה גיא?” שאלתי והכנסתי את הסנדוויץ' לתיק.
“אין לי מושג. כנראה יצא כבר” היא אמר.
משהו היה נראה לי מוזר.
“טוב אני גם אצא כדי שאני לא אפסיד את האוטובוס” אמרתי והתכוונתי לצאת.
“רגע” היא אמרה.
היא התקרבה אליי ונישקה אותי בלחי. “שיהיה לך יום טוב” היא חייכה אלי.
“תודה” אמרתי ויצאתי.
הלכתי לתחנה וחיכיתי שהאוטובוס יגיע.
כשהוא הגיע עליתי עליו והתיישבתי בכיסא ריק ודחפתי את האוזניות לאוזניים כדי שאני לא אשמע אף אחד על הבוקר.
אני לא כל כך בן אדם של בוקר. ומבחינתי היה צריך לעשות חוק שלאף אחד אסור לדבר עד השעה עשר בבוקר.
כשהאוטובוס הגיע לתחנה של בית ספר יצאתי ממנו והתחלתי להתקדם אל עבר בית הספר.
הלכתי לאט וכשהגעתי שמתי לב שהיו הרבה מאוד ילדים מחוץ לבניינים זה הרגיש לי מוזר.
נכנסתי פנימה וחיפשתי את מאיה בין כולם.
לבסוף מצאתי אותה יושבת על הספסל ביחד עם ניר.
“מה קורה פה?” שאלתי.
“הם איכשהו הצליחו לגנוב לשרת את המפתחות” היא אמרה.
“הם?” שאלתי.
“השכבה שלך” ניר אמר.
אז זה מה שהם תיכננו, חשבתי לעצמי.
“ואיפה הם?” שאלתי.
“כנראה שבאחד הבניינים” מאיה אמרה, “הם הגיעו לכאן מוקדם בבוקר, שתו ואני לא יודעת מה עוד” היא אמרה.
“הם לא עשו את זה אתמול?” שאלתי.
“אתמול הייתה רק ההקדמה” ניר אמר.
“הבנתי שהיום זה ההמשך”.
“יואו איזה מעצבנים תנו ללמוד כבר” אמרתי והתיישבתי על הספסל.
“אתן לא קולטות!” ניר אמר לפתע, אני ומאיה נבהלנו לגמרי.
“שכחתי לגמרי לספר לכן אתמול… נטלי חזרה לבית ספר!” הוא אמר.