למה דווקא הוא? פרק 46

את אחר הצהריים שלי ביליתי מול הטלוויזיה בסלון ולא הפסקתי להסתמס עם זוהר, כל הודעה שקיבלתי ממנו גרמה לי לצחוק ולחייך בלי שהייתה לי אפשרות לשלוט על כך.
לפתע שמעתי את הדלת נפתחת ונסגרת וראיתי את בן נכנס. “היי” אמרתי לו והסתובבתי אליו.
“היי” הוא אמר ונכנס למטבח. קמתי מהספה ונכנסתי אחריו.
“אתה בסדר?” שאלתי.
הוא פתח את המקרר והוציא מים. “אני חושב” הוא אמר והתיישב.
אביב היה החבר הכי טוב של בן, הם היו עושים הכל ביחד. הם אפילו התעקשו להתגייס באותו יום ולאותה היחידה , לבסוף הם הצליחו.
"אני כזה טיפש" הוא אמר לפתע והניח את ידיו על עיניו.
"הייתי צריך פשוט לקחת אותם ולא לתת לו לנסוע במצבו".
שתקתי, בעיקר כי לא היה לי ממש מה להגיד לו. הנחתי את ידי על ראשו וליטפתי אותו.
"הוא התעקש לנסוע ולא עשיתי שום דבר בשביל למנוע את זה".
"די בן זאת לא אשמתך" אמרתי לו.
הוא שתק. "למה אני דפוק אוף" הוא דפק עם ראשו על השולחן.
"די בן" באמת שלא ידעתי איך אני יכולה לעודד אותו.
"הוא אמר לי שהוא רוצה לחזור איתה הביתה .. אמרתי לו שאני אקח אותם יותר מאוחר אבל הוא לא היה מוכן לחכות. הייתי צריך פשוט לקחת אותם ולחזור אחר כך".
הוא אמר והמשיך להגיד את כל הדברים שהוא היה עושה אחרת.
"די בן..אין טעם לחשוב מה היית עושה אחרת. קרה מה שקרה" אמרתי.
"חכי שנייה" הוא הרים את ראשו שהיה מונח על שולחן. "את אמרת שאת יודעת מה קרה לזאת שהוא נסע איתה".
"מה פתאום" אמרתי מיד. אבל אחרי זה ישר נזכרתי שזה מה שאמרתי לו בבית חולים, אפילו לא שמתי לב.
"בוא" אמרתי והובלתי אותו לבית של זוהר.
זאת הדרך הטובה ביותר שהוא יבין הכל.. בלי שאני באמת אצטרך להסביר לו. ובן מאוד חכם אני מניחה שהוא יבין מהר מאוד שאני בקשר ממש טוב עם זוהר. אני רק מקווה שהוא לא יתעצבן על זה יותר מדי.
דפקתי על הדלת של זוהר וחיכיתי שהוא יפתח לנו. בן הביט בי במבט מבולבל.
"מה אנחנו עושים פה?" הוא שאל.
זוהר פתח את הדלת לבסוף. "היי ליאן" הוא אמר לי.
"היי בן" הוא אמר. ברור שהוא לא הבין מה הוא עושה פה.
נכנסנו שנינו לבית של זוהר והובלתי את בן לליהיא שעדיין שכבה על הספה.
"זאת היא" אמרתי.
זוהר נעמד מאחורינו. "מה?" ליהיא שאלה.
"זה בן" אמרתי לליהיא.
"איזה בן?" היא שאלה.
"מהמועדון?" היא שאלה מבולבלת.
הנהנתי. בן שתק.
"וואלה?" היא צחקה. "אני מצטערת אני לא ממש זוכרת דברים.. מסתבר שקיבלתי מכה חזקה בראש".
"זה שהסיע אותך נפטר" בן אמר ומיד השתתק.
ליהיא הסתכלה עלינו במבט מבולבל ושתקה בעצמה. אני מניחה שהיא לא ידעה מה לומר כי היא לא בדיוק הכירה אותו היא רק יודעת שבגללו היא נמצאת במצב הזה.
"זה הגיע לו" זוהר אמר והתרחק מאיתנו אל עבר המטבח.
"מה?" בן שאל.
"אני מצטער אחי אבל אם הוא היה נשאר חי הוא היה הולך לכלא במילא".
"זוהר די" אמרתי והסתכלתי עליו.
בן התחיל להתקרב אל זוהר לאט לאט זאת פעם ראשונה שראיתי אותו עצבני כל כך.
"אני יודע שהוא חבר שלך והכל אבל אתה חייב להבין.." זוהר התחיל לומר משהו אבל מיד בן נתן לו אגרוף לפנים ופשוט יצא מהבית של זוהר בריצה.
עמדתי במקום והייתי בשוק ממה שקרה כאן. זוהר נכנס למטבח ולקח נייר לשים על הדם שהתחיל לרדת לו מהאף.
הלכתי אחריו ונכנסתי למטבח, נעמדתי מולו ושילבתי את ידיי.
"אוקי מה יש לך לומר?" הוא שאל.
"כלום" אמרתי ופשוט הסתכלתי עליו.
"יכולת להיות טיפה יותר רגיש" לא יכולתי להתאפק.
"אני צודק.. הוא במילא היה הולך לכלא".
"זוהר זה החבר הכי טוב של אח שלי!" הזכרתי לו.
"זה עדיין לא מצדיק את מה שהוא עשה".
לא יכולתי לסבול יותר את מה שהוא אמר. "טוב אני חושבת שאני אזוז" אמרתי לזוהר.
"אל תגידי לי שאת כועסת עליי עכשיו".
"אני אדבר איתך אחר כך" אמרתי ויצאתי מהבית שלו.