למה דווקא הוא? פרק 45

“אז יש לי תחושה שהוא לא חזר בכלל” שילבתי את ידיי.
“אולי הוא אצל חברה שלו”.
“הם נפרדו” אמרתי.
“וואלה? חבל” הוא אמר ופיהק.
“יש לך אולי את המספר פלאפון שלה?” שאלתי, האמת זאת הייתה שאלה רטורית.
“למרות שתמיד חשבתי שהיא כוסית רצח לצערי לא יצא לי להשיג את המספר שלה” הוא צחק.
“גיא זה לא מצחיק אין לי מושג איפה בן והוא לא עונה לי” התחלתי ממש לדאוג.
“תתקשרי אליו”.
“הפלאפון שלו מכובה” אמרתי.
שתקנו.
לפתע אימא שלי נכנסה לחדר והסתכלה עלינו.
“גיא? אני בשוק שאתה ער כל כך מוקדם”.
“היא העירה אותי” הוא אמר והתיישב על המיטה.
“אין לי מושג איפה בן” אמרתי.
“הוא ילד גדול הוא יכול לדאוג לעצמו” היא אמרה ויצאה מהחדר של גיא אל עבר המטבח.
הלכתי אחריה. “אז לא אכפת לך?”.
“ליאן מה את רוצה על הבוקר? תני לי לשתות קפה לפחות”.
“טוב בסדר” אמרתי והלכתי בחזרה לחדר שלי לנעול נעליים ולצאת מפה.
“לאן זה?” אימא שאלה אותי בדיוק כשחלפתי על פניה לכיוון הדלת החוצה.
חזרתי בחזרה אליה “אני ילדה גדולה אני יכולה לדאוג לעצמי” חיקיתי אותה והלכתי שוב פעם.
נקשתי על הדלת של זוהר בחוזקה וחיכיתי שהוא יפתח לי.
“רגע!” הוא צעק ולבסוף פתח.
“ליאן” הוא אמר ברגע שהוא ראה אותי.
“אין לי מושג איפה בן” אמרתי ונכנסתי פנימה.
“מה זאת אומרת?” הוא שאל.
“זאת אומרת שהוא לא הגיע אתמול בכלל הביתה” אמרתי ונכנסתי לסלון וברגע זה הבחנתי בליהיא שוכבת על הספה של זוהר עם רגל שבורה וצווארון על הצוואר.
“אוקי איפה הוא יכול להיות?” הוא שאל.
“אני לא יודעת. אני משתגעת אף אחד לא רוצה לעזור לי בבית בכלל”.
“אני בטוח שהוא בסדר”.
“איך אתה בטוח?!” שאלתי.
הוא השתתק.
“איך אמרת שקוראים לו?” ליהיא שאלה.
זוהר הסתכל עליה לפתע.
“בן” אמרתי והסתכלתי עליה גם.
“היי הכרתי אתמול מישהו שקראו לו ככה” היא אמרה וצחקה.
“אל תתייחסי אליה היא על תרופות שגורמות לה קצת להיות מסטולה” זוהר צחק.
“ברצינות! הוא כמעט הסיע אותי הביתה גם” היא המשיכה.
“אבל בסוף לא..” היא אמרה ועצמה את עיניה.
“אז איפה הוא עכשיו?!” שאלתי והתקרבתי אליה.
“מי?” היא פתחה את עיניה שוב.
“בן” אמרתי וגלגלתי את עיניי.
“מי זה בן?” היא שאלה.
“עזבי היא לא לגמרי פה” זוהר אמר ונעמד מאחוריי.
“מה הסיכויים שהם היו באותו מועדון בכלל?” הוא שאל.
“היי זוהר זאת חברה שלך נכון?” היא שאלה וחייכה.
לא חשבתי שהוא יספר עלינו לאף אחד וזה גרם לי להרגיש טוב לרגע.
“כן” הוא אמר.
“יפה” היא אמרה וחייכה.
“טוב אני צריכה לחפש את אח שלי” אמרתי וחייגתי אליו שוב פעם, וכמה שזה לא מפתיע הוא לא ענה.
“רגע איך היא נכנסה לתאונה?” שאלתי.
“שיכור דפוק הסיע אותה ועשה תאונה” זוהר אמר.
השתתקתי.
“לא ליאן. זה לא הוא” זוהר הבין מה עובר לי בראש.
“יש לך מושג בן כמה היה מי שהסיע אותך?” שאלתי את ליהיא, היא הייתה התקווה האחרונה שלי.
“תקשיבי ליאן אם היה קורה לו משהו היו מתקשרים לאימא שלך ישר”.
“ומה קרה בכלל לנהג שהסיע אותה?” שאלתי אותו.
“האמת שלא שאלתי” הוא אמר.
ליהיא עצמה את עיניה והתחילה להירדם.
“נו יופי מה היא נרדמת עכשיו” אמרתי וניסיתי להעיר אותה.
“ליאן בואי אני מבטיח לך שהכל בסדר” הוא אמר והתקרב אליי.
הוא חיבק אותי ולא עזב. “כן זה נחמד שאתה מבטיח לי אבל יש לי תחושה רעה” אמרתי והתנתקת ממנו.
הפלאפון של צלצל ועניתי הכי מהר שיכולתי.
“בן?!” ישר עניתי.
“זה גיא”.
“מה אתה רוצה?”.
“זה בקשר לבן..” הוא אמר.
“מה קרה לו?” התיישבתי על הספה, זוהר התיישב לידי וליטף את שערי.
“התקשרו הרגע ואממ..”.
“נו גיא אל תלחיץ אותי!!” אמרתי וכבר הרגשתי את הדמעות שמאיימות לפרוץ החוצה.
הוא התחיל להתפוצץ מצחוק. לא הבנתי מה לעזאזל קורה פה.
“הוא בסדר” הוא אמר.
ישר נזכרתי שוב פעם למה אני שונאת אותו.
“איפה הוא?” שאלתי.
“חבר שלו נפצע קשה בתאונת דרכים והוא בבית חולים ביחד איתו”.
ניתקתי לו ונשענתי לאחור. לבסוף כל הדמעות שהצטברו יצאו החוצה.
“מה קרה?” זוהר שאל.
“הוא בסדר” אמרתי.
“נו אז למה את בוכה?” הוא שאל ומחה את דמעותיי.
“כי לרגע חשבתי שאיבדתי אותו” אמרתי והמשכתי לבכות.
“מאמי שלי” זוהר חיבק אותי.
“חבר שלו בבית חולים. יש מצב אתה לוקח אותי לשם?” שאלתי.
הוא התמהמה לרגע ורצה לענות משהו.
“אתה יודע מה, עזוב תישאר פה אני אסע לבד” לא נתתי לו לענות ויצאתי משם.
אני יודעת שהוא כנראה רוצה להישאר עם ליהיא ולעזור לה וזה לגמרי בסדר מבחינתי, הדבר היחידי שרציתי זה לראות את בן.
נכנסתי לבית שלי והלכתי לחדר של גיא. “עזוב את זה שאני ממש עצבנית עלייך כמו שבחיים לא הייתי. אני צריכה את המפתחות לאוטו שלך”.
“בשביל..?”.
“אני נוסעת לבית חולים”.
“הוא אמר שהוא עוד מעט יגיע”.
“לא אכפת לי אני צריכה לראות אותו!. גיא אתה חייב לי” אמרתי.
“למה בדיוק?” הוא שאל.
הצבעתי על העין שלי והוא מיד נזכר.
“קחי קחי יא נחש” הוא אמר וזרק אליי את המפתחות.
“תודה רבה” חייכתי בהרגשת ניצחון ויצאתי.
יצאתי מהבניין והלכתי בצעדים מהירים אל עבר המכונית של גיא.
נכנסתי פנימה והתחלתי לנסוע, כשסוף סוף הגעתי נכנסתי לבית חולים ולא באמת ידעתי לאן אני צריכה ללכת.
למזלי ראיתי מישהו מוכר עומד בכניסה ומעשן. אני כמעט בטוחה שהוא חבר של בן.
“אתה חבר של בן במקרה?” שאלתי.
הוא הסתכל עליי. “כן.. מי את?” הוא שאל.
“אחותו” אמרתי.
“ליאן?! פאק איך גדלת” הוא צחק.
טוב האמת הוא לא ראה אותי שנתיים בערך.
צחקקתי. “תגיד איפה הוא?” שאלתי.
“בואי אני בדיוק נכנס” הוא כיבה את הסיגריה שלו וזרק אותה על הרצפה.
רציתי להעיר לו על זה אבל החלטתי לשתוק ולתת לו לקחת אותי לאח שלי.
התקדמנו בבית חולים ונזכרתי שהפעם האחרונה שהייתי בבית חולים הייתה כשאבא שלי נפטר, זה קצת עשה לי רע.
כשראיתי את בן ישר התחלתי ללכת יותר מהר והתקרבתי אליו.
“ליאן מה את עושה פה?” הוא שאל.
לא עניתי לו פשוט חיבקתי אותו.
“לא הייתי בבוקר וממש דאגתי לך” אמרתי לבסוף.
“כן מצטער בקשר לזה.. לא הייתה לי סוללה”.
“לא יכולת לבקש שיחה ממישהו?” השתחררתי ממנו.
“מצטער לא ממש חשבתי על זה”.
“מה המצב שלו?” שאלתי.
“הוא כבר מלא זמן בניתוח ולא אומרים לנו כלום” הוא אמר והתיישב.
“איך זה קרה?” שאלתי והתיישבתי.
“הוא עשה תאונה”.
“היה שיכור במקרה?” שאלתי אותו.
הוא לא ענה לי, אז הנחתי שכן. עכשיו זה ברור לי שזאת אותו אחד שהסיע את ליהיא.
“מעניין אותך אולי מה קרה לזאת שהייתה איתו?” שאלתי.
“מה?. איך את יודעת?” הוא שאל והסתכל עליי.
“היא התחילה איתך גם נכון?”.
“אני לא מבין היית שם או משהו?” הוא שאל וצחק.
“לא.. אני פשוט יודעת” אמרתי.
“איך?”.
“מה זה משנה עכשיו?”.
“האמת זה משנה.. איך לעזאזל את יודעת את כל זה?”.
רציתי לענות לו אבל בדיוק ברגע זה רופא ניגש אלינו.
“המשפחה של אביב?” הוא שאל.
שני אנשים מבוגרים קמו והתקדמו אליו. הנחתי שאלה ההורים שלו.
הם טיפה התרחקו מאיתנו ובן ישר קם והלך אליהם גם.
ישבתי על הכיסא והתחלתי להיזכר ביום שישבנו כולנו בבית חולים וחיכינו שיגידו לנו מה המצב של אבא.
לפתע האישה שהיא כנראה אימא של אביב התחילה לבכות והיא חיבקה את את האיש שעמד לצידה, שוב כנראה אבא שלו.
כל החברים שלו שישבו שם התחילו להבין. בן ישר ניגש אליי. “אולי כדאי שתלכי”.
“אוקי.. אתה תהיה בסדר?” שאלתי.
הוא הנהן. “אני אוהב שאת דואגת לי תמיד” הוא צחק.
“אם לא אני אז מי עוד?” שאלתי וחיבקתי אותו.