למה דווקא הוא? פרק 33
לקראת הערב ליהיא התקשרה אליי והייתי חייב לספר לה על השיחה שלי עם גל.
“תגידי דיברת כבר עם גל?” שאלתי אותה באמצע.
“בקשר למה?” היא שאלה.
“את יודעת” מלמלתי.
היא צחקה. “אין לי מה לדבר איתו.. הייתי שיכורה וקרה מה שקרה”.
“את לא רוצה להמשיך איתו?”.
היא צחקה שוב. “לא, אני בסדר”.
“למה הוא אמר לך משהו?” היא שאלה.
“לא כלום” אמרתי.
“אז מה אתה חופר?”.
“פשוט שאמרתי לו היום שהוא יכול להיכנס כשותף בדירה..” אמרתי את המשפט הזה לאט כדי שהיא תוכל לעכל.
היא שתקה. “אוקי אז אני יוצאת” היא אמרה.
“את לא חייבת”.
“תאמין לי שכן.. אין לי שום סיבה לרצות להיות עם שניכם באותה דירה”.
“מה זה משנה?. הדירה נראית אחלה והמחיר סבבה לגמרי..ואין לך שום בעיה לא איתי ולא עם גל”.
“לא יודעת.. אני צריכה לחשוב על זה”.
“כאילו שכחת שאני ביקשתי קודם?!” ידעתי שהיא תתעצבן.
“לא שכחתי.. פשוט.. לא יודע” לא הייתה לי תשובה בשבילה.
“טוב, עזוב” היא אמרה.
“אני אחפש דירה אחרת עם חברה או משהו”.
“חבל” אמרתי.
למרות שלא היה אכפת לי לגור פה רק עם גל, זה דווקא יכול להיות ממש נחמד.
“האמת לא כזה חבל.. מה אני צריכה כל יום לשמוע אותך עם משהי בחדר?”.
צחקתי.
“ובמיוחד שזאת תהיה ליאן עוד מעט” היא צחקה.
השתתקתי. “מה קשור עכשיו?” שאלתי.
“תמיד קשור.. עד שתודה שאתה אוהב אותה”.
“אני לא..”.
היא צחקה. “טוב אני חייבת ללכת.. אני אדבר איתך מחר”.
“אני לא כל כך בטוח” צחקתי.
“יאללה את מת עליי”.
“פחות” צחקתי.
“נכון את ליאן אתה אוהב יותר”.
“חפרנית”.
היא צחקה,“ביי מאמי” היא אמרה וניתקה.
הנחתי את הפלאפון לידי על המיטה ונשכבתי עליה. הסתכלתי על התקרה והנחתי את ידיי מתחת לראשי וחייכתי.
–
ביום ראשון התעוררתי והתלבשתי לאט לאט אחרי שסיימתי עמדתי מול המראה וחייכתי אל עצמי..הייתי צריכה לחזור לעצמי גם אם זה אומר לחייך חיוכים מזויפים.
הפנס בעין שלי נעלם וסוף סוף יכולתי להפסיק את השימוש במייק אפ.
נעלתי את נעליי לקחתי את התיק ויצאתי מהחדר. הלכתי למטבח וגיא ישב שם ודיבר עם אימא על משהו, בדיוק כשנכנסתי הם הפסיקו. אז הבנתי שזה היה עליי.
“תמשיכו לרכל” אמרתי והתיישבתי.
“הכנתי לך קפה” אימא אמרה והגישה לי את הכוס.
“תודה” אמרתי ולקחתי שלוק.
“מה קורה?” גיא שאל.
“בסדר” אמרתי.
שתקנו כולם. “נו מה יש לכם להגיד?” שאלתי לבסוף כי השקט הזה הרגיז אותי.
“מאמי קבעתי לך פגישה עם פסיכולוגית היום..” אימא אמרה.
“מה??” שאלתי.
“אני רוצה שתלכי אליה”.
“יפה שאת רוצה.. והרצון שלי משנה?”.
“האמת שלא” היא אמרה. “את הולכת”.
“ממש לא” אמרתי ושילבתי את ידיי.
“מה אכפת לך לנסות” גיא אמר.
“אל תתערב” אמרתי.
“אני רק לטובתך” אימא אמרה.
“אני לא צריכה.. הכל בסדר איתי אוף” קמתי מהכיסא.
“אף אחד לא אומר שלא”.
“מעולה.. אז סגרנו את הנושא” אמרתי ולקחתי את התיק שלי.
“טוב חכי אני יוצא גם.. אני עם האוטו”.
“לא תודה אני אסע באוטובוס” אמרתי ויצאתי.
ירדתי בזריזות במדרגות וכשהגעתי למטה ראיתי את זוהר הולך אל עבר המכונית שלו.
“זוהר” קראתי לו, אין לי מושג למה עשיתי את זה.
הוא נעצר והסתובב.
“ליאן” הוא חייך אליי.
“בוקר טוב” הוא אמר.
“בוקר..” אמרתי.
“מה כבר קרה?” הוא שאל.
“כלום.. יש מצב אתה מביא לי טרמפ לבית ספר?”.
“בכיף” הוא אמר והלכתי אחריו.
נכנסתי למכונית שלו והוא נכנס מהצד השני והתחיל לנסוע.
“תצטרכי להסביר לי איפה הוא” הוא צחק.
“תתחיל לנסוע” אמרתי. האמת לא מיהרתי לשום מקום.. השיעור שלי מתחיל רק בעוד שעה.
“אוקי אז מה קרה הפעם?”.
“כמו שאמרת.. אימא שלי קבעה לי פגישה עם פסיכולוגית”.
הוא שתק.
“אמרתי לה לא לעשות את זה” הוא אמר.
“זה בסדר אני לא מתכוונת ללכת”.
“אני אדבר איתה שוב..” הוא היה נראה מודאג.
“למה זה מטריד אותך?” שאלתי.
“סתם” הוא צחק והסתכל עליי.
“יש סיבה” אמרתי.
“עזבי אותה עכשיו”.
“לא. נמאס לי שאתה כל הזמן שומע על הבעיות שלי.. הגיע תורך לספר לי קצת” אמרתי.
“תפנה פה שמאלה” הוספתי.
“וואלה אין לי מה לספר לך.. החיים שלי פחות מעיינים כרגע משלך”.
“הם לא מעניינים” מלמלתי.
“אז היית אצל פסיכולוג פעם?”.
“ממזמן”.
“וזה לא טוב?”.
“לי אישית זה לא עזר”.
“במה זה היה אמור לעזור?”.
הוא נעצר לפתע עם האוטו בעצירה פתאומית, שאם לא הייתי חגורה יכול להיות שלא כל השיניים שלי היו נמצאות במקומן. ולמזלו לא היו מכוניות מאחוריו.
“מצטער” הוא אמר והמשיך לנסוע רגיל.
“טוב אני לה אכנס לזה..” אמרתי.
“הנה” אמרתי והצבעתי על הבית ספר שלי. הוא חנה לי בחניון שלידו וחיכה שאני אצא.
“תודה” אמרתי.
“מתי שתרצי” הוא חייך.
“לא סיימנו לדבר” אמרתי.
“ברור שלא.. איתך השיחות רק נמשכות” הוא צחק.
“זאת מחמאה?” שאלתי.
“סוג של” הוא צחק.
“אז סוג של תודה” חייכתי אליו ויצאתי.
ראיתי שהוא חיכה כמה דקות לפני שהוא המשיך לנסוע. הנסיעה איתו הייתה ממש מהנה, אפילו הצלחתי לרגע לשכוח מהצרות שלי. אבל ברגע שכף רגלי דרכה בבית ספר.. כל התחושה המגעילה שהייתה בי חזרה אליי.
ראיתי את ניר ומאיה יושבים על הספסל והתקרבתי אליהם. האמת שממזמן לא דיברתי איתם.
“שלום לך” ניר אמר.
“היי” אמרתי.
“איך את?” הוא שאל.
“אני בסדר” אמרתי.
“זהו את מוכנה כבר להגיד לנו מה קורה איתך בזמן האחרון?!” מאיה הייתה נשמעת תוקפנית.
“מה..” לא הבנתי.
“אנחנו החברים הכי טובים שלך. את אמורה לספר לנו הכל!”.
“מאיה..” ניר ניסה להרגיע אותה אך ללא הצלחה.
“לא זה מעצבן. אני מספרת לכם כל מה שקורה לי”.
“יש דברים שאי אפשר לספר” ניר אמר.
“אז אתה יודע?”.
“לא” הוא אמר.
“אני מאמין שכשליאן תהיה מוכנה לדבר על זה היא תדבר”.
חייכתי אליו.
“אז אני לא מוכנה לקבל את זה.. בתור חברה הכי טובה שלך אני מצפה ממך לספר לי הכל”.
היא כמעט בכתה. “איך הפכת להיות הנפגעת לא הבנתי” אמרתי.
“לא הפכתי את עצמי לכלום.. את קצת הזנחת אותי ואת ניר ונראה לי מגיע לנו תשובות”.
“בסך הכל הרגשתי צורך להיות קצת לבד.. זה הכל”.
“תפסיקי לשקר”.
“מצטערת מאיה.. לא הכל אני מוכנה לספר כרגע”.
נטלי עברה לידינו פתאום. “היי מאמי” היא אמרה לי וחיבקה אותי פתאום.
לא הייתי בטוחה מה היא עושה.
“אז מה?. את והשכן החתיך כבר ביחד?”.
“מה?”.
“ראיתי אותך עכשיו באוטו איתו” היא צחקה.
“הוא סתם נתן לי טרמפ”.
“טרמפ יכול להוביל להרבה דברים” היא אמרה.
“לא במקרה שלי”.
“טוב איך שאת רוצה.. אבל רק שתדעי שאני פה אם את צריכה עצה או משהו אוקיי?”.
“אוקי” אמרתי.
היא חייכה חיוך אחרון והלכה.
“כן בטח.. אני אבקש עצה מהזונה של הבית ספר. ברור” אמרתי וניר צחק.
“אז היא החברה החדשה שלך עכשיו?” מאיה שאלה.
“מה?” באמת שלא הצלחתי להבין מה עובר עליה.
“אולי לה את מספרת הכל”.
“מאיה.. אני באמת לא מבינה..”.
“עזבי” היא קטעה אותי והלכה מאיתנו.
“אז מה קורה איתה?” שאלתי את ניר והתיישבתי סוף סוף לידו על הספסל.
“אני לא מבין בעצמי”.
“היא ככה מהבוקר” הוא אמר.
“כנראה רבה עם ניב או משהו” אמרתי.
הוא צחק. רציתי לספר דווקא לניר את מה שקרה לי כי הוא באמת ניסה לעזור לי ישר אחרי שזה קרה, אבל לא הייתי מסוגלת.
“אם כבר מדברים על ניב.. הוא אמר לי שאת ואדם כבר לא” הוא אמר.
“אף פעם לא היינו” אמרתי.
“חבל..”.
“האמת שלא ממש” מלמלתי.
“טוב מספיק לדבר עליי” בזמן האחרון אני מרגישה שאני יותר מדי מדברת על עצמי ועל הצרות שלי.
“מה איתך?”.
“אני בסדר גמור”.
“תספר קצת.. מה איתך?”.
הוא צחק. “אמרתי שאני בסדר.. ולא אין לי משהי אם את זה את רוצה לדעת”.
חייכתי. “אני ואתה נשאר רווקים לנצח” אמרתי.
“כן בטח.. יש לך איזה שכן לא?” הוא שאל.
צחקתי. “בדיוק הוא סתם שכן.. שבמקרה נתן לי טרמפ היום”.
“ובמקרה הוא ייתן לך גם מחר ומחרתיים.. ואחרי זה הוא ייתן לך דברים אחרים” הוא אמר והתפקע מצחוק.
“ניר יא מגעיל” אמרתי.
“מצטער זה בצחוק מה נעלבת”.
“לא נעלבתי” אמרתי וקמתי.
“אבל נראה לי אני אלך לכיתה” אמרתי והתרחקתי ממנו. אני לא יודעת למה אבל ברגע שניר אמר את המשפט 'ייתן לי דברים אחרים' שאני מבינה שזה היה בצחוק ,עברה בי צמרמורת מזעזעת ותחושת הקאה. אני לא יודעת מה קורה לי בזמן האחרון אבל אני מאוד מקווה שזה יעבור כבר.
תגובות (5)
תמשיכיי אבל את מושכת את הסיפור יותר מידי שהם כבר יהיו זוגגג
תמשיכי !!
מדהים!
את כותבת ממש יפה!
אני אשמח אם תקראי את הסיפור שלי ותגיבי מה דעתך:)
שבוע טוב ❤️
אהבתי את המשפט האחרון! כלומר, הקורא כבר הבין שהיא מאוהבת בזוהר, אבל היא עוד לא הבינה את זה, אז כשהיא חושבת "הלוואי שזה כבר יעבור" אז היא מבקשת לרפא את ההתאהבות שלה! מדהים! תמשיכי!!!
חיים שלי תמשיכייי