למה דווקא הוא? פרק 26

“תתעסק בחיים שלך בבקשה אל תתערב בשלי” חיקיתי אותו ועליתי בחזרה למעלה.
נכנסתי הביתה ורצתי לחדר שלי, לא הפסקתי לבכות.
הדמעות שטפו את לחיי ולא הצלחתי לעצור אותן. כל הרגשות שלי היו מעורבבים.
הפלאפון שלי רטט בכיס שלי וישר הסתכלתי לראות מי זה.
'מאמי הלכת מוקדם?' ההודעה הייתה מאדם.
אני לא מאמינה שהוא שולח לי הודעה אחריי מה שהוא עשה לי.
'קרה משהו?' קיבלתי ממנו עוד הודעה.
לא היה לי את הכוחות לענות לו בכלל. לא הבנתי מאיפה האומץ הזה שלו לשלוח לי הודעה.
שמעתי נקישה על הדלת ובן ישר נכנס.
“בוקר טוב” הוא אמר.
“זה לא מספיק לדפוק אתה צריך לחכות שאני אפתח לך” אמרתי לו.
“טוב מה העצבנות על הבוקר?. תני לאח שלך חיבוק” הוא אמר והתיישב על המיטה.
הוא חיבק אותי, חיבקתי אותו בחזרה ובאיזשהו מקום הרגשתי בטוחה. בטוחה כי אני יודעת שזה אח שלי.
חיבקתי אותו חזק וסירבתי לשחרר ואת הדמעות החזקתי חזק בתוך העיניים ולא נתתי להן לצאת.
“איך היה לך אתמול?” הוא שאל ועזב אותי.
“היה בסדר” אמרתי.
“יופי” הוא מלמל והסתכל עליי.
אני חושבת שהוא כבר מבין מתי אני משקרת ומתי לא. אבל הוא עזב אותי ויצא.
את כל יום שבת העברתי בחדר ולא יצאתי אפילו לא לארוחת צהריים וערב, לא הרגשתי רעב בכלל.
בשעה שמונה בערב אימא שלי נכנסה לחדר שלי.
“מה קרה ליאן?. לא אכלת היום כלום” היא אמרה.
“סתם אני לא רעבה”.
“אבל כל היום להיות נעולה בחדר?” היא שאלה ופתחה את התריסים שהיו סגורים במשך כל היום.
“אני יצאתי לריצה בבוקר” אמרתי.
“זה לא מספיק” היא אמרה ופתחה את החלון.
“הכל בסדר ליאן?”.
“הכל מעולה אימא” אמרתי לה רק שתרד ממני כבר.
“אוקי.. נשאר שאריות מארוחת הערב את יכולה לאכול אם תהיי רעבה” היא אמרה.
“תודה” אמרתי והיא יצאה.
קמתי מהמיטה וסגרתי ואת החלון. נכנסתי בחזרה למיטה והפעם גיא נכנס.
“מה יש ליאן?” הוא שאל.
“כלום.. בא לכם לעזוב אותי?!” התעצבנתי.
“חזרת אתמול בוכה הביתה?” הוא שאל.
הסתכלתי עליו. “מה” לא הבנתי.
“זוהר אמר ש..”.
קטעתי אותו. “אז הוא שיקר” אמרתי וקמתי מהמיטה מוכנה ללכת לזוהר ולצעוק עליו.
“אני לא חושב” הוא אמר.
“האמת גם ניר אמר לי שהיית נסערת”.
לא הקשבתי לו יותר ופשוט יצאתי מהחדר שלי בריצה אל עבר הדלת.
יצאתי ממנה והלכתי לבית של זוהר. דפקתי עליה בחוזקה והוא פתח לי.
“שוב פעם את פה” הוא חייך.
“באיזה זכות אתה מבקש ממני לא להתערב לך בחיים ובינתיים אתה זה שמתערב לי!”.
“אני עושה את זה רק לטובתך. לך באמת אין שום זכות”.
“מה לטובתי? אתה בכלל לא יודע מה קרה” אמרתי.
“אני מדבר גם על זה שעזרתי לך להמציא תירוץ לאימא שלך על מה שגיא עשה”.
“יכולתי להסתדר לבד”.
“אבל עכשיו זה קבוע שכל פעם שיקרה לי משהו אתה תרוץ לספר לכל המשפחה שלי?!” התעצבנתי.
“רק לאלה שאת חשובה להם” הוא אמר.
נאנחתי. “את רוצה להיכנס?” הוא שאל.
לא עניתי לו ופשוט נכנסתי לבית שלו, אני מקווה שאני לא עושה שוב פעם את אותה הטעות כמו שעשיתי אתמול.
הוא נעל את הדלת. “למה נעלת?” שאלתי אותו והסתכלתי עליו.
“אני תמיד נועל” הוא הסתכל עליי מבולבל.
“את רוצה לשתות משהו?” הוא שאל.
“לא אני בסדר” אמרתי ועמדתי בצד.
הוא הלך למטבח וחזר משם עם בירה והתיישב על הספה. הסתכלתי על הבירה שלו ושוב פעם התחלתי להיזכר באתמול.
“למה את עומדת?” הוא שאל וסימן לי לשבת לידו.
“אני בסדר” אמרתי שוב.
“אוקי” הוא משך בכתפו ולקח שלוק מהבירה. התחיל להיות לי חם והתחלתי להילחץ.
“אז מה קרה לך אתמול שבגללו בכית?” הוא שאל והסתכל עליי, מחזיק את הבקבוק בירה שלו בשתי ידיו.
“רבתי עם מאיה” שיקרתי.
“מי זאת מאיה?”.
“חברה” מלמלתי.
“אהה זאת שראיתי עולה אלייך יום אחד?”.
הנהנתי. “נו אז בגלל זה לבכות?” הוא צחק ולקח עוד שלוק מהבירה.
“היא חברה טובה”.
הוא צחק. “את רגישה מדי” הוא אמר.
“אני לא” אמרתי.
הוא קם לפתע אליי עם הבקבוק בירה שלו.
“אני יכול לשאול אותך משהו?” הוא שאל והתקרב יותר ויותר. ברגע זה הרגשתי שאני עומדת להתעלף מרוב שהייתי לחוצה. במקום לראות את זוהר, ראיתי את אדם עומד מולי.
התרחקתי ממנו יותר ויותר. אני לא מאמינה שזה קורה שוב פעם.
הוא הפסיק להתקרב אליי וזז אחורה.
“יש לך מישהו במקרה?” הוא שאל.
“כן.. זאת אומרת לא.. זאת אומרת..” התחלתי לגמגם ונהיה לי חם עוד יותר.
הוא צחק. “ליאן את בטוחה שאת בסדר?” הוא שאל ונגע בידי. העפתי אותו ממני.
“אני בסדר. אני צריכה ללכת” אמרתי ורצתי משם.
פשוט התחלתי לרוץ במדרגות ויצאתי מהבניין המשכתי לרוץ ואפילו לא שמתי לב לאן. רציתי רק לברוח ולהתרחק מכולם.
ניסיתי לברוח מכל הזכרונות שלי וכל התחושות שלי.
לבסוף התיישבתי על הספסל וניסיתי להסדיר את הנשימות שלי.
הפלאפון שלי צלצל וזה היה אדם, עדיין לא היה לי שום אומץ לדבר איתו. אבל הוא לא הרפה אז עניתי בלית ברירה לבסוף.
“הלו” עניתי בפחד.
התחלתי לרעוד.
“היי ליאן מה קורה?” הוא שאל.
לא עניתי לו. שוב פעם נזכרתי במה שהוא עשה לי בשישי. נזכרתי בקול שלו שלחש לי באוזן.
“למה הלכת ממש מוקדם ביום שישי?. בקושי היינו יחד”.
אני עדיין לא מצליחה להבין מאיפה האומץ הזה שלו לדבר איתי.
“וגם לא ענית לי לסמסים.. עשיתי לך משהו?” הוא שאל.
ברגע זה הפלאפון שמט לי מהיד. זאת הייתה טעות לדבר איתו. קמתי לקחת אותו בחזרה אבל התחלתי לאבד את השיווי משקל שלי וצנחתי לרצפה, וזה הדבר האחרון שאני זוכרת.