למה דווקא הוא? פרק 10

היא דפקה על הדלת וחיכנו שהוא יפתח לנו.
“מי אמר שהוא בבית בכלל?” גיא שאל.
“אמרתי לו שנגיע” היא אמרה.
אחריי כמה דקות הוא פתח לנו לבסוף.
“היי” הוא חייך.
נכנסנו פנימה, הרגשתי ממש לא נעים וממש לא שייכת, אני לא מאמינה שהיא מכריחה אותנו לעבור את זה.
התיישבנו על הספה, היה שקט ממש. ידעתי שזה היה רעיון גרוע.
“טוב זוהר אז אמרתי לך שיש לי שני ילדים תאומים” היא צחקה.
אוקי אז קוראים לו זוהר.
“ובן” הזכרתי לה שיש לה עוד ילד בצבא.
היא הסתכלה עליי וכאילו התעלמה.
“גיא וליאן שהיא גדולה יותר” היא צחקה.
“בשתי דקות” גיא הזכיר.
“כן יצא לי להכיר אותה” הוא אמר.
הסתכלתי עליו. “וואלה מאיפה?” גיא שאל.
“סתם בבניין” מלמלתי.
אין לי כוח עכשיו לחקירות הטיפשיות של גיא.
“טוב אני אלך להביא סכין לעוגה” הוא אמר ונכנס למטבח.
“אמא זה רעיון גרוע” אמרתי.
“הכל ממש מביך” המשכתי.
“למה מביך?” גיא שאל. הרגשתי שהוא בוחן אותי יותר מדי.
“כי אנחנו לא מכירים אותו” אמרתי.
“דווקא זה נראה שאת כן” הוא קרץ אליי.
“לא” אמרתי.
כשהוא חזר, אמא לקחה ממנו את הסכין והחלה לחתוך את העוגה לחתיכות. הפלאפון שלי צלצל וזה יה בן אז ישר קמתי והלכתי למרפסת לענות לו.
“בן!” צעקתי ישר כשעניתי.
“מה קורה ילדה?”.
“אתה לא מבין בכלל” אמרתי.
“מה משהו בבית ספר?” הוא שאל.
“לא. משהו בבית”.
“הכל בסדר?. משהו עם אמא?”.
“לא..זאת אומרת..” מלמלתי.
“את רוצה שאני אבקש מהמפקד שלי שאני אחזור?”.
“לא לא. זה פשוט שהיא החליטה שהיא הופכת להיות אמא טובה יותר” אמרתי.
“וזה טוב לא?”.
“זה יותר מוזר” אמרתי.
“לא יודעת אני רגילה כבר שהיא סגורה בחדר שלה ולא יוצאת ופתאום עכשיו היא החליטה לצאת והיא כל היום מבשלת”.
“נו זה מעולה. אני לא רואה את הבעיה”.
“אני לא יודעת בן” אמרתי.
“את בבית?”.
“אז זהו היא החליטה שהיא רוצה שנלך לבית של השכן שצריך לבקר אותו”.
“מה? איזה שכן?. לא כל השכנים שם הם בני מאתיים או משהו?”.
צחקתי, “לא יש אחד חדש בן עשרים”.
“אה” הוא אמר.
“בדיוק. למה כל כך דחוף לה שניפגש איתו?” שאלתי.
“טוב ליאני אל תהפכי עכשיו להיות בלשית כמו שאת אוהבת”.
האמת שתמיד כשמשהו היה נראה לי חשוד הייתי תמיד חוקרת אותו.
פעם גם חשבתי שאמא שלי בוגדת באבא שלי אז התחלתי ממש לחקור אותה איפה היא הייתה ומה היא עשתה, בסוף התברר שהיא סתם נפגשה עם חברה או משהו.
אבל הפעם באמת הייתה לי תחושה שיש בינה לבינו משהו.
“אוקי” אמרתי.
ישבתי על כיסא שהיה שם והמשכתי לדבר איתו, התגעגעתי לשיחות שלי עם בן.
לא רציתי לחזור לסלון. “טוב את צריכה לחזור לא?”.
“לא אני בסדר” אמרתי.
הוא צחק, “אני יכול להבטיח לך שאין בינו לבין אמא כלום”.
“איך אתה כל כך בטוח?” שאלתי.
“כי אני מניח שגם לה יש גבולות”.
“אוף אני לא יודעת” אמרתי.
“מקסימום את יכולה לשאול אותו. אבל אל תהפכי את זה למביך”.
“זה כבר מביך. תגיד אתה שוכב עם אמא שלי או משהו?” אמרתי וצחקתי.
גם בן צחק, “זה יותר מגעיל ממצחיק האמת" אמרתי.
החלון של המרפסת נפתח וזוהר יצא אליי.
“טוב בן אני אדבר איתך אחר כך" אמרתי לו וניתקתי.
“הם הלכו כבר" זוהר אמר.
“אהה" צחקתי, “אני מצטערת".
“זה בסדר.. נשארו כמה חתיכות עוגה אם בא לך".
“לא זה בסדר" אמרתי.
“מה דיברת עם חבר שלך?” הוא שאל וצחק.
צחקתי ממש. “לא זה אח שלנו הגדול יותר”.
הוא הנהנן.
“טוב אז אני אלך” אמרתי ונכנסתי לבית שלו הוא הלך בעקבותיי.
“היה נחמד להכיר אותך בפעם השלישית” צחקתי.
“לפחות אני יודע שקוראים לך ליאן”.
חייכתי אליו.
נורא רציתי לשאול אם יש לו משהו עם אמא שלי, אבל לא ידעתי איך אני אמורה לנסח את השאלה הזאת.
פתחתי את הדלת ויצאתי משם.
–
“בוקר טוב” אמרתי לניר ומאיה והתיישבתי לידם.
“בוקר” מאיה אמרה.
“הכל בסדר?” שאלתי.
“נטלי הולכת למרר לי את החיים” היא אמרה.
“היא לא” אמרתי.
“אין לך מושג בכלל, את לא מכירה אותה”.
“אוי נו היא לא ילדה קטנה. אנחנו כבר בי”ב”.
“זה לא ימנע ממנה להרוס לי את השנה האחרונה”.
“מה היא כבר יכולה לעשות?” שאלתי.
“אממ להיות עם גיא למשל” ניר אמר והצביע על גיא ונטלי שבדיוק עמדו מולנו ודיברו ביניהם.
“אוקי אבל היא לא יודעת שאת רוצה אותו” אמרתי.
“לא דיברתי על זה. אני לא יודעת אני בטוחה שהיא תמצא כבר משהו”.
“אני לא אתן לך סתם להיות בבאסה עכשיו. זאת השנה האחרונה שלנו ביחד ואנחנו הולכים להhנות הכי שאפשר!” אמרתי.
“פשש משהי אופטימית פה” ניר אמר.
“לא ברצינות. נהיה כמו תמיד רחוקים מכל התשומת לב, אף אחד לא יתייחס אלינו כמו שאנחנו אוהבים” חייכתי אליהם.
החלטנו להיות רחוקים מכולם כי באמת העדפנו את זה, אף פעם לא התייחסו אלינו מגעיל או משהו. לפעמים היו קוראים לנו 'לוזרים' אבל זה לא הפריע לנו.
“טוב מספיק עם הרחמים העצמאיים” ניר אמר.
“אהא. תגידי ליאן מתי את באמת מתכוונת לדבר עם אח שלך עליי?”.
“אמרתי לך כבר שהוא לא רוצה קשר כרגע. ואני ממש לא רוצה שהוא יהיה איתך רק ללילה” אמרתי.
“ואולי דווקא איתי הוא כן ירצה?” היא שאלה.
“אני לא בטוחה הוא היה די החלטתי בקשר לזה”.
היא שתקה. “אולי את פשוט לא רוצה שיהיה לי חבר לפנייך” היא אמרה לפתע.
“מה?” צחקתי. “איך זה קשור?” הסתכלתי על ניר כדי שיעזור לי.
“לא יודעת. או שאת פשוט לא רוצה שאני אהיה עם אח שלך”.
“אני לא רוצה שתפגעי” אמרתי.
“את רוצה אותו ללילה?. זה הכל?” שאלתי.
היא שתקה. “ברור שלא”.
“אז יפה. זה מה שכרגע אני יכולה להציע לך” צחקתי.
“ואי אני חייב להשיג לעצמי חברים בנים” ניר אמר.
אני ומאיה צחקנו.
“אוף למה הוא חייב להיות כזה חתיך”.
“טוב נמאס לי. חייבים למצוא למאיה חבר!” ניר אמר.
“נמאס לי כל היום לשמוע גיא וגיא וגיא” הוא המשיך.
“דברו עליי קצת”.
“אולי תבכה קצת” אמרתי.
“אני באמת אבכה בסוף”.
הסתכלתי על מאיה, היא באמת ממש אהבה אותו אבל לא היה לי ממש מה לעשות עם זה.
–
בדרך הביתה נסעתי באוטובוס כי גיא סיים מאוחר היום, כשהאוטובוס הגיע לתחנה שליד הבית שלי, ירדתי ממנו והתקדמתי אל עבר הבניין שלי. עליתי במדרגות ותוך כדי הוצאתי את המפתחות.
נכנסתי הביתה ונעלתי את הדלת מאחוריי.
הייתי לבד בבית כמו שאהבתי.
אז הדלקתי טלוויזיה והעברתי לתחנת המוזיקה והגברתי ממש חזק.
נכנסתי למטבח ומצאתי במקרר קופסאות עם אוכל ועל הקופסה היה פתק. 'בתיאבון אהובים שלי♥' בכתב היד של אמא שלי.
יש לה את זה ביותר קיטשי?.
הוצאתי את הקופסאות וחיממתי לעצמי. שמתי על צלחת והתחלתי לאכול תוך כדי שהמוזיקה מהטלוויזיה נשמעה ברקע.
תוך כדי שאכלתי זמזמתי את השיר שהיה ברקע.
שמעתי דפיקה בדלת אז מיד רצתי לסלון והחלשתי. שיט השכנים באים להתלונן עליי.
פתחתי את הדלת וזוהר עמד מולי.
“המוזיקה?” שאלתי וצחקתי.
הוא צחק גם “רק תלונות יש לנו אחד כלפי השני”.
“אני מצטערת פשוט חזרתי מבית ספר וזה הדבר הכי כיף שיש פשוט לשמוע מוזיקה”.
“רוצה אוזניות?” הוא שאל.
“זה לא אותו אפקט” מלמלתי.
“אני פשוט מנסה לישון קצת” הוא אמר.
“אני אחליש” אמרתי.
“יופי תודה” הוא חייך.
“זוהר חכה דקה” אמרתי לפתע לפני שהוא עמד ללכת.
“מה?” הוא שאל.
לא ידעתי מה לומר. “אתה זוכר שהבטחת שתבוא לחנות ספרים?” אמרתי לפתע. מה לעזאזל ליאן?!.
הוא חייך אליי שוב. אני כבר לא עומדת בחיוך הזה יותר.
“ברור. אני אפתיע אותך יום אחד” הוא צחק ונכנס לבית שלו.