למה אף אחד לא מאמין לי?

"נו, קדימה!"
הלחישה של נועה הדהדה במסדרון החשוך.
"תפסיקי להציק! זה לא כזה קל! ואם לא נאה לגברת, היא מוזמנת לבוא לנסות בעצמה!"
ענה רועי כשרוגז חזק ניכר בקולו.
"יש! הצלחתי!" הדלת נפתחה בנקישה עמומה.
"תמיד כדאי לדעת כמה טריקים." אמר רועי בעודו מכניס את הסיכה לכיסו.
"נו באמת. בוא, לפני שהם יבואו ואז באמ-" אבל המשך דבריה לא נשמע עקב האזעקה שהחלה לצפצף בקול מחריש אוזניים.
"רוץ." עוד לפני שהמילה נפלטה מפיה, נועה כבר רצה לאורך המסדרון החשוך שהואר בהדרגה באורות ניאון זוהרים, בעודה מעירה את השוטרים אחד אחד.
סוליות נעלי הגומי שלה חרקו ברצפה החלקלקה, שהייתה מצופה פרקט יקר.
נועה לא ידעה כלום. היא לא ידעה איפה רועי, או אפילו אם השוטרים עדיין מאחוריה. היא ידעה רק דבר אחד. היא צריכה להתחבא.
נועה בדקה את הדלתות אחת אחת עד שנכנסה במהירות הבזק לחדר כלשהו שדלתו הייתה פתוחה.
ליבה פעם כל-כך חזק, שהיא חששה שיסגיר אותה.
היא שמעה את קול צעדיהם של השוטרים, ולכמה שניות הפסיקה לנשום, עד שהם גוועו בהדרגה.
היא התנשמה. כעת היא התפנתה להביט לאן נכנסה.
זה היה מחסן כלי-ניקוי.
נוזלי רצפות עמדו על מדף קטן.
המון מגבים ומטליות היו תלויים על וו מעוקם שבקושי עמד עד כדי כך שנועה התפלאה כיצד עדיין לא התמוטט תחת עומס המטליות.
מגב עמד שעון על הקיר, וצמוד אליו עמד מטאטא מלוכלך בעקבות שנים של טאטוא יסודי.
כעת כבר התכוננה לצאת.
היא פנתה לפתוח את הדלת, אך גילתה למרבה הזעזוע שלדלת אין ידית מבפנים!
ניתן היה לפתוח את הדלת רק מבחוץ.
"למה בכלל נכנסתי לכאן?!" חשבה נועה בבהלה. "הייתי צריכה לזכור שאני קלאסטרופובית!"
ולפתע, החל החדר לקטון. קירות המחסן נצמדו אליה יותר ויותר. הכל נהיה חשוך.
כך עמדה כמה שניות.
היא התעלפה.