ללונדון ובחזרה – פרק 8

זה היה לפני שבע שנים. קצת רחוק מימינו כיום, אני יודע. עוד בזמן שהוריי גרו יחד איתי, בלונדון. זאת הייתה תקופת בית הספר היסודי, הימים האהובים עליי ביותר.
"ילדים! תקשיבו לי!" המורה ניסתה להשתיק את הכיתה הרועשת.
לאחר כמה שניות, שילדי הכיתה הקשיבו לדבריה, היא הוסיפה, "אני רוצה שתכירו תלמידה חדשה". נכנסה מישהי דרך הדלת. שיערה היה שחור, ועיניה חומות. גובהה היה ממוצע, למרות שבגיל כזה לא ניתן לדעת בוודאות.
"היי, קוראים לי אדל" היא חייכה ואמרה, "אני מצפה שתקבלו את אדל בכיתה שלכם כמו שצריך!" המורה נזפה בתלמידים, "עכשיו, שבי שם חמודה" היא הורתה לאדל לשבת לידי.
זאת בעצם הייתה הפגישה הראשונה שלי, עם החברה הכי טובה שהייתה לי אי פעם.
ואני לא מתכוון חברה חברה, כמו קשר זוגי. אלא אנחנו היינו ידידים, הידידים הכי קרובים שיש, כמו אחים ממש.
במשך ארבע שנים היינו החברים הכי טובים בעולם, ידענו אחד על השנייה הכול, בילינו בכל רגע יחד, והיינו מוכנים להקריב הכול אחת למען השני.
אפשר גם להגיד, שאדל הייתה החברה היחידה שלי, שבאמת סמכתי עליה ויכולתי לספר לה הכול. כיוון שכל שאר החברים שלי, בסופו של דבר, תקעו לי סכין בגב. בעיקר בגלל שאיימו עליהם. אם הם דיברו איתי במקרה, ישר נפתח עליהם חרם, בדיוק כמו שהיה עליי.
גם אדל עברה את האיומים האלה כמה פעמים. ההבדל הוא, שהיא לא ממש התייחסה אליהם. היא המשיכה להסתובב איתי, למרות שאף אחד חוץ ממני לא החליף איתה מילה.
אתם בטח שואלים את עצמכם שאלה די משמעותית. אם אנחנו היינו חברים כלכך טובים, למה אדל לא זיהתה אותי כשנפגשו ברחוב? אז בואו אענה לכם על השאלה.
המקרה היה לפני שלוש שנים, השנה בה הוריי התגרשו. אני למדתי בבית הספר בלונדון, וגרתי בבית של אבא שלי.
זה היה יום רגיל, אדל ואני ישבנו באוטובוס, חזרה הביתה מבית הספר. לפתע, ילד בשם מת'יו התקרב לעברנו. מת'יו היה פעם אחד מהחברים הכי טובים שלי. עד שגם הוא התרחק, בגלל מקרה החרם.
"עופרי, תביא לי רגע את התיק שלך… אתה לקחת לי את ספר מתמטיקה בטעות" הוא ביקש. הרמתי את התיק מרצפת האוטובוס ונתתי לו. "זה לא רעיון כזה טוב…" אדל לחשה באוזני. אך אני לא הקשבתי לדבריה, וברוב טיפשותי בטחתי במת'יו. "תודה פראייר!" הוא צחק ורץ לסוף האוטובוס כשהתיק בידו.
הוא נתן את זה לאחד מהילדים המקובלים בכיתה, אותו הילד הפך את התיק לגמרי. הוא זרק באגרסיביות כל דבר שהיה בתוך התיק, ואפילו בעט בכמה חפצים. רק את הכסף שנפל הוא לקח ותחב לכיסו. "תודה על דמי הכיס, אידיוט!" הוא צעק וזרק את התיק על הרצפה בעוצמה.
אדל, שראתה את המקרה, לא יכלה לעמוד בעצביה כלפי אותו ילד. היא שנאה אותו, גם בלי קשר אליי, או לתיק שלי.
היא קמה לכיוון התיק, והתחילה לאסוף את החפצים סביבו. אני רק הסתכלתי עליה מתחילת האוטובוס, פחדתי מדי להתקרב לסופו, כיוון שהילד הזה, מת'יו, ועוד כמה ישבו שם.
בינתיים, אדל סיימה לאסוף הכול חזרה לתיק. היא הלבישה אותו על כתפה, והתקדמה לכיוון הספסל האחורי. "תביא את זה" היא נעמדה מול אותו ילד שהפך את התיק. "את מה כפרה?" הוא ענה וחייך "א'- רק שיהיה ברור, אני לא כפרה. ב- תביא את הכסף, עכשיו!!!" אדל ענתה והתחילה להתעצבן, למרות שראיתי רק את גבה, יכולתי להרגיש עד כמה פניה בוערות מכעס.
"ואם אני לא אביא לך? מה תעשי? תקראי לחבר שלך?! פחח הפחדן הזה" הוא אמר, וכל חבורתו שישבה סביבו צחקה. "הוא לא פחדן בכלל!!! הוא יפרק אותך!" היא ענתה, והבטיחה משהו שאני בטוח לא יכול לעשות.
היא סובבה את גבה אליהם, והתחילה להתקדם לעבר הספסל שבו אנחנו יושבים.
לפתע נשמעה צפירה חזקה, מאחת המכוניות שעברה ליד האוטובוס. אזכור את הצפירה הזו לכל החיים, הצפירה שפתחה את המקרה השנוא עלי בעולם כולו.
נהג האוטובוס עצר את הרכב בפתאומיות, ונתקע במשאית כבדה שנסעה לפניו.
מהירות הנסיעה הייתה מטורפת, כשהנהג עצר וגרם לתאונת הדרכים, נוצר הדף רסיסים ענק, מהחלון שהתנפץ בעוצמה.
צרחות השתחררו לאוויר והדהדו בין כותלי האוטובוס, הלחץ שעבר בין היושבים ברכב היה עצום.
לאחר ההתנגשות, האוטובוס נעצר, ואנשים קצת נרגעו. היה ריח נוראי של עשן, ומנועים מקולקלים. כולם התחילו להשתעל כמו משוגעים, בעיקר אלה שישבו מקדימה.
ככל שהזמן עבר התגלו עוד ועוד פצועים מהדף רסיסי השמשה. והרבה כאלה נפצעו כיוון שנפלו ממושביהם על הרצפה, כנראה שלא היו חגורים.
פניי וידיי נחתכו עמוק מרסיסי החלון, אך זה לא כלכך הפריע לי. היה חשוב לי למצוא את אדל.
קמתי ממקומי, בתוך ענן העשן העצום ששרר באוטובוס. ניסיתי לעמוד מבלי להשתעל בעוצמה. החתכים שבידיי המשיכו לדמם, בזרמי דם מטורפים.
התחלתי לחפש את אדל בכל מקום, חשבתי שהיא הספיקה להתיישב במקום מסוים וניצלה מהתאונה הזאת.
אך עברתי כל ספסל וספסל, היא לא נמצאה בשום מקום. התחלתי להילחץ, אבל השתדלתי לא לחשוב על הנורא מכל.
שמעתי קולות אמבולנס מתקרבים. היו כמה רכבים שהגיעו לחילוץ. רצתי ויצאתי מהאוטובוס בסערה. הסתכלתי על הילדים הפצועים שמפונים באלונקות. התרכזתי בפניו של כל ילד שהובל אל תוך האמבולנס, רציתי לוודא שאדל לא אחת מהן. למרות הייתי ממש אופטימי. ולא העליתי על הדעת אפילו שהיא תהיה בניהם.
"תעבירו את האחרונה!" הפרמדיק שישב באמבולנס צעק לאחרים. שני פרמדיקים הרימו את האלונקה האחרונה, והובילו אותה לאמבולנס "המצב שלה קשה" אחד אמר "כן, אני מקווה שהיא עוד חיה" השני ענה בעצב. הם הכניסו את האלונקה לרכב, ואני רצתי אחריהם.
הסתכלתי על פניה של הילדה, והבחנתי בפניה של אדל.