ללונדון ובחזרה – פרק 6

"צא קצת מהבית, מה אתה תקוע פה כל היום? זה ממש לא מתאים לך" אמא אמרה לי, כשהגישה את ארוחת הצהריים לשולחן.
"אין לי לאן ללכת… אני לא מכיר פה אף אחד" עניתי באדישות, ואכלתי מהצלחת.
"אז כדאי שתתחיל להכיר" היא חייכה, והתיישבה לאכול גם היא. "איך בדיוק?" שאלתי, אבל בתכלס העניין הזה לא עניין אותי בכלל. נהניתי מעולה מהשקט שלי בבית, עד עכשיו.
"לך לפעולה שיש היום, של בני המושבים" היא ענתה
"בני ה…מה?" הרמתי גבה
"בני המושבים. אלה נערים גדולים קצת יותר מהגיל שלך והם עושים פעילויות ומפגשים, ממש כיף תנסה"
"לא נשמע לי כלכך כיף…" זה מה שחסר לי, שעוד כמה ילדים יגידו לי מה לעשות.
"תנסה, מה אכפת לך? תכיר חברים חדשים" האופטימיות הזאת של אמא שלי, יכולה לשגע פילים. אני לא ממש בנאדם שמתחבר לאנשים אחרים, איו מצב שאני בכלל אצליח לדבר שם עם מישהו. אז למה לי לעזאזל ללכת?
אבל אותה זה לא עניין, היא המשיכה להתעקש על זה שאני אצא מהבית. כנראה כבר נמאס לה לראות אותי כל היום, מפריע לה ולאלי הזה שלה. אז אני לא קרציה, אם לא רוצים אותי במקום מסוים, אני ישר מסתלק משם. בדיוק כמו בבית הספר.

השעה הייתה בסביבות שבע בערב. גררתי את רגליי אל מחוץ לדלת, בעייפות ובחוסר עניין. רציתי רק לסיים עם הדבר המפגר הזה, מה שזה לא יהיה.
לא היה לי מושג לאן אני אמור ללכת, זכרתי רק שאני אמור להגיע לבית הנוער של המושב. התחלתי ללכת בין הרחובות המפותלים, אבל לא ראיתי שום מקום כזה. התחלתי לאבד את עצמי, וכבר לא היה לי כוח להמשיך ללכת ללא מטרה. וויתרתי על מסע החיפוש, והתחלתי ללכת חזרה הביתה.
בצד השני של הרחוב הלכה מישהי, במהירות. היא גם חיפשה משהו ולא ממש מצאה. היא הבחינה בי הולך מולה. "היי!" היא אמרה ורצה לכיווני. "אתה יודע איפה בית הנוער של הישוב?" שאלה,
"לא…" עניתי ביאוש, "האמת, אני מחפש את המקום הזה גם" הוספתי וניסיתי להסתכל לעיניה, אבל החושך מנע את זה.
"אוי אוף…" היא ענתה, והקול שלה היה ממש מוכר. "אתה הולך לבני המושבים לא?" שאלה אותי, ועיניה עדיין לא הזדהו. "כן… לצערי" אמרתי וחייכתי. "למה לצערך?" היא צחקה קצת. וגם הצחוק שלה היה מוכר, כאילו אני שומע אותו בפעם האלף. "לא יודע… זה לא הסגנון שלי" "אה… ילד עירוני. ברור שזה לא הסגנון שלך, ראיתי את זה בשנייה שהבחנתי בך" הרגשתי קצת עוקצנות בדבריה. "ראית שאני ילד עירוני?" שאלתי, "כן, אנחנו המפונקים מזהים אחד את השני לא?" היא אמרה וחייכה, "כנראה…" אמרתי וחייכתי חזרה. "אז אני מבין שאת מהעיר?" שאלתי שאלה מטופשת "די באמת? לא הרגע רמזתי על זה?" היא ענתה בשנינות, ואני צחקתי.
"טוב, היה נחמד לדבר. אבל נראה לי שאני זזה הביתה עכשיו… ביי" היא אמרה והתחילה ללכת. "חכי רגע…" רצתי אחריה. "את רוצה להסתובב קצת? בכל מקרה אין בני המושבים, או מה שזה לא יהיה" אמרתי "אוקיי" היא ענתה "בתנאי אחד". "מה הוא?" שאלתי, "שלפעולה הבאה אתה תגיע" חיוך שטני נמרח על פניה. ואני צחקתי חזרה והבטחתי שאבוא.