ללונדון ובחזרה – פרק 5

בואו אקח אתכם שבועיים לאחור. זה היה השבוע הראשון שלי בשדמות דבורה, אחרי שבדיוק התגלה לי שאני צריך לגור עם עוד מישהו, די מעצבן, באותו הבית. את כל השבוע העדפתי לבלות בחדרי הסגור, בעיקר בגלל שאלי לקח חופשה מהעבודה, והסתובב בבית בכל שניה. לא רציתי שהוא יראה אותי או בכלל ירגיש שאני חי, רציתי פשוט לברוח ממנו. אני ואמא שלי לא החלפנו מילה, עם העצבים שהיו לי כלפיה העדפתי לסתום את הפה, שלא יצא ממנו משהו לא נכון בטעות. זה טוב לפעמים להיות לבד, רק אני ועצמי. אחרי הכל, זה היה אחד מהשבועות האחרונים לחופש הגדול, והיה עדיף לי לנצל כל רגע לשינה ולעצלנות.
הזמן הזה עם עצמך, נותן לך הזדמנות לחשוב על דברים. אבל אני לא בנאדם שחושב למזלי, זה פשוט שורף לי את המוח. אז במקום זה העדפתי לנגן בגיטרה. ניגנתי במשך כמה שעות, אפילו לא ידעתי מה. סתם נהניתי מהצליל שהדהד בחדר. לאט לאט התחלתי גם לשיר. שרתי כמו שאני יודע, ובאמת שהתכוונתי לכל מילה שיצאה לי מהפה. לפתע שמעתי קולות מבעד לחלון. קולות של שתי בנות מתווכחות בניהן. פתחתי את החלון והסתכלתי למטה, ראיתי באמת שתי בנות. פניהן פנו לכיוון החלון וכשפתחתי אותו הן טיפה נבהלו, אפילו התביישו. חייכתי והזזתי את ראשי מצד לצד, במבט של 'מי אתן לעזאזל'. שתיהן צחקו והסתירו את פניהן. "רק הקשבנו למה ששרת" אחת אמרה "ו… כמה זמן אתן פה?" שאלתי "אמ… בסביבות שעה" השניה אמרה וקימטה מצחה. "אה…" אמתי במבט מוטרד, שעה שלמה הן היו פה והקשיבו למה ששרתי לעצמי, זה מטורף. " ועל מה רבתן?" הרגשתי שאני טיפה חופר. "אני אמרתי שאתה רק שר" אחת אמרה "ואני אמרתי שאתה גם מנגן וגם שר" השנייה השלימה אותה., "ובסוף צדקתי" היא הוסיפה בחיוך שטני והצביעה על הגיטרה שבידי "טוב נו… אני חייבת לך קולה" השניה ענתה לה "איכס! אני שונאת קולה!" היא ענתה והן המשיכו לריב כמו משוגעות. אני כבר התחלתי להשתעמם, ורק רצתי לסיים את השיחה הזאת ולחזור לשקט שלי. "טוב… אני הולך" אמרתי וסגרתי את החלון. "לא חכה שניה!" הן צעקו "מה?" פתחתי חזרה את החלון. "איך קוראים לך?" אחת מהן שאלה "עופרי… ולכן?" שאלתי באדישות, באמת שנמאס לי מהן "אני נועם" אמרה זאת שלא אהבה קולה "ואני נועם" השנייה השיבה וצחקה קצת. "אז אני אקרא לכן דאבל נועם, ביי" אמרתי בנשימה אחת וסגרתי את החלון, מבלי לתת להן להשלים מילה. אני יודע שהייתי קצת מגעיל כלפיהן, קצת הרבה הייתי אומר. אבל אין מה לעשות, זה מה שקורה כשמפריעים לי לנגן, אני נהיה עצבני. מה גם שהייתי עצבני עוד הרבה לפני, ואתם יודעים כבר למה. זאת בעצם השיחה הראשונה שהייתה לי עם אנשים, שהם בעצם שכנים שלי. כן, זאת הייתה שיחה מוזרה וקצת משעממת… אבל למי אכפת.

חזרתי לנגן, עד שכצפוי נמאס לי גם מזה. התהלכתי בכל קצוות החדר, בחיפושים אחר דברים שיפיגו את השיעמום. החדר היה כמעט ריק, כמו שחדר חדש אמור להיות. האפשרות היחידה שעלתה בראשי הייתה המחשב הנייד שלי, שהונח על השולחן. אבל מה יש לי לעשות בו בדיוק? פייסבוק אין לי, איבדתי את הססימה. בטוויטר אני לא משתמש, והאינסטגרם שלי מלא בתמונות של חתולים, ואין לי מה לחדש בו.
'אוי נו די כבר להיות כזה שלילי!' חשבתי לעצמי, כי עד עכשיו רק קיטרתי לכם עד כמה משעמם לי.
אבל אל תדאגו, נחלצתי מהצרה. החלפתי את הג'ינס וחולצת הפסים שלי במכנס נוח יותר וגופיה. נעלתי נעלי ספורט, ולקחתי את הטלפון שלי, כשהאוזניות כבר מחוברות לו. ירדתי במדרגות ויצאתי מהבית, מבלי להודיע לאף אחד. לא שזה משנה, הם במלא כבר שחכו שאני קיים. נעמדתי לשניה על המדרכה, תחבתי את האוזניות באוזניי והפעלתי מוזיקה. התחלתי לרוץ, אפילו לא ידעתי לאן. רצתי לכל מקום שהתחשק לי, לאן שהרוח לקחה אותי.
הקפתי את הישוב בסביבות חמש פעמים, אני חייב להודות הוא די קטן. עשיתי את אותו המסלול כל הזמן, ככה שלא ממש הכרתי את הישוב לפרטי פרטים. נעמדתי מחוץ לבית, הסתכלתי עליו ולא ממש התחשק לי להיכנס לשם שוב. פשוט עמדתי כשרוח חמה ליטפה את שערי. לפתע קיבלתי שיחת טלפון, המספר לא היה מזוהה. "הלו?" עניתי "שלום, עופרי?" מישהי שאלה אותי "כן… מי זה?" שאלתי חזרה "היי, אני מזכירת בית הספר, ורציתי להודיע לך שבשבוע הבא אתה תעבור מבחן לקבלת הכיתה שלך" היא אמרה בקול עליז "מה?! מבחן?!" נלחצתי, מה היא רוצה ממני לעזאזל?! זה חופש! "כן, מבחן. אתה תעבור אותו יחד עם עוד כמה תלמידים חדשים בבית הספר. הוא יבדוק לאיזה כיתה אתה אמור להשתייך בשכבה שלך, ואתה תיבחן בו על כל החומר שלמדת בשנה שעברה" היא ענתה, שוב, בקול שמח. כאילו היא מנסה ללעוג לי. "אוקי…" נאנחתי בכבדות, "שיהיה לך בהצלחה! להתראות!" שוב הקול העליז הזה, היא באמת עולה לי על העצבים!!! ניתקתי את השיחה ומרוב כעס זרקתי את הטלפון על המדרכה.