ללונדון ובחזרה – פרק 4

השעון המעורר באייפון שלי צלצל בעוצמה, ורק גרם לכאב הראש שלי להיות גרוע יותר. עם עיניים עצומות וראש בכרית חיפשתי אותו על השידה. העפתי כמה דברים על רצפה באגרסיביות, עד שאחזתי בו בידי. ניסיתי להשתיק אותו, אבל רק הגברתי את עוצמת הצלצול. ללא שום ברירה, הייתי חייב לפתוח את עיניי ולגרום לו להיות קצת בשקט. אור המסך הטיח בי בפנים, הרגשתי כמעט עיוור. עניים מקווצות ופרצוף חמוץ, זה היה המצב שלי באותה השניה. עד שכיביתי את הצלצול החופר ותקעתי את הראש בכרית שוב.
לפתע התעוררתי בבהלה, נזכרתי שיש משהו חשוב שאני צריך לעשות היום מוקדם בבוקר. הסתכלתי בשעון, השעה הייתה 7:45. קמתי בצעדים צולעים אל לוח השנה שתלוי על דלת הארון שלי. בדקתי את התאריך היום. היה כתוב בו בגדול 'יום ראשון ללמודים, הסעה ב7:50!'. "מה!!!" צרחתי בתדהמה. "אני פשוט לא מאמין!" צרחתי שוב, והפעם הערתי גם כמה מהשכנים בדרך. אולי גם אתם שמעתם את הבום הזה? כן, זה היה הראש שלי נדפק בדלת הארון. לא הצלחתי לקלוט עד כמה אני דפוק, הייתי חייב לעשות לעצמי זעזוע מוח בפעם השלישית בשביל לקלוט שכרגע, יש לי רק 4 דקות להסעה. דפקתי ספרינט מטורף לארון, הוצאתי ממנו חולצה ומכנס, אין לי מושג אפילו איזה. שמתי דאורדורנט ורצתי למקלחת. לקחתי משחה ומברשת שיניים, התחלתי לצחצח כמו משוגע, וכל קצף המשחה נמרח לי על הבגדים. נשבע לכם, אם הייתם רואים אותי הייתם חושבים שאני נגוע בכלבת.
ירדתי במהירות מטורפת במדרגות, כמעט נפלתי ושברתי משהו. לקחתי את הילקוט שלי ורצתי לכיוון הדלת. "ביי! הלכתי!" צעקתי בלחץ, יצאתי וסגרתי את הדלת אחרי.
נעמדתי באמצע הרחוב, הסתכלתי סביבי, אין שום תחנה. השעה הייתה 7:49 ולי לא היה מושג לאן אני אמור להגיע. לפתע עברו לידי בריצה 2 בנות. אחת מתולתלת ואחת עם שיער חלק. "בואי כבר יא בטטה!!! אנחנו מאחרות את ההסעה!!" המתולתלת צעקה לשניה, בעודן רצות בקצב הכי איתי שראיתי. התחלתי לרוץ אחריהן "היי! בנות!! אתן הולכות לתחנה?" שאלתי שאלה דבילית ברמות. "לא הולכות… רצות" האחת עם השיער החלק אמרה באדישות. "טוב בקצב הזה, זה נראה יותר כמו הליכה" אמרתי ודפקתי ספרינט לקצה הרחוב. התחלתי לראות תחנה שנמצאת בסוף הכביש, וילדים יושבים בה. הגעתי לשם בתוך כמה שניות, והתיישבתי באחד הספסלים. הסתכלתי עליהן מהתחנה, הן היו עוד בתחילת הרחוב, רצו כמו שתי זקנות בתל אביב. אחרי כמה דקות הן הגיעו מזיעות ומתנשפות בכבדות. "חשבת… שאתה טוב… אבל אנחנו הגענו בסוף…" בעלת השיער החלק אמרה, ואחרי כל מילה התנשפה בכבדות. "כמעט לפניך…" המתולתלת השלימה אותה וכמעט התעלפה. "כן… כמעט" אמרתי וחייכתי. "אבל זה לא ישנה את העובדה שאת בטטה" המתולתלת אמרה לשנייה "אני?! את רצה בדיוק כמוני!" היא השיבה בזלזול. "אז שתיכן בטטות" אמרתי "כן, מסכימה" המתולתלת אמרה "רגע לא… אני בטטה, אבל את לוויתן" השניה אמרה וחייכה. "חכו שניה. בטטה… איך קוראים לך?" שאלתי והסתכלתי על זאת עם השיער החלק. היא היתה די גבוהה והעיניים שלה היו ממש יפות. "ליאור" היא ענתה. "ולך לוויתן?" שאלתי את המתולתלת השטנית. היא גם הייתה גבוהה, אבל טיפה פחות. "נופר -,-" היא השיבה. "ואתה?" ליאור שאלה "אני עופרי" עניתי וחייכתי. "היי עופרי" הן אמרו בקול אחד וחייכו. ראיתי את האוטובוס מתקרב ועוצר בתחנה. "נראה מי יהיה מהיר יותר הפעם" ליאור אמרה ורצה לדלת האוטובוס. הנהג עוד שניה דרס אותה, "תזהרי!" אמרתי ומשכתי אותה צעד אחורה "אל תתחנף" היא חייכה והוציאה לשון. היא עלתה לאוטובוס בריצה והתיישבה במושב האחורי.
כל הילדים באוטובוס דחפו אותי וחסמו את הכניסה. כולם רמסו אותי ואפילו קצת קיללו. כאילו שעשיתי להם משהו רע. רק לנופר נתתי לעבור, ואז עליתי אחרון. המקום האחרון שנשאר היה ליד ליאור, שנשכבה על כל ספסלי השורה האחרונה ולא נתנה לאף אחד להתקרב. "תרימי רגליים" אמרתי והזזתי אות רגליה מהמושב. "הפהפה מה אתה חושב שאת עושה" היא החזירה אותן, והאטובוס כבר החל לנסוע. "נו תני לי לשבת.." אמרתי ושוב הזזתי את רגליה. "טוב נו.. נסתפק רק ב4 משבים" היא וויתרה לי וזזה קצת שמאלה. התיישבתי לידה והאוטובוס כבר הספיק לצאת משער הישוב וכמעט לבית הספר.