ללונדון ובחזרה – פרק 3

הסתכלתי על הבית מבחוץ, הוא ממש לא דומה לבתים הענקיים בלונדון. הוא די צנוע ונחמד. בדיוק מה שאני אוהב. "יפה נכון?" אמא שאלה וחייכה "מאוד" אמרתי וחייכתי חזרה.
פתחתי את תא המטען והוצאתי את התיקים שלי. "צריך עזרה?" היא שאלה "לא… אני מסתדר" אמרתי בקול מאומץ מהרמת התיקים. הלכתי בצעדים קטנים לכיוון הדלת, והיא אחרי.
פתחתי את הדלת עם רגלי, והנחתי את התיקים על הרצפה. "אז זה הבית החדש הא…" חייכתי והסתכלתי סביבי. "כן, תעלה גם למעלה אם בא לך" היא ענתה. העפתי מבט בסלון ובמטבח, אבל זה לא ממש עניינן אותי. עליתי למעלה בריצה וראיתי שלושה חדרים. נכנסתי לאחד, היו שם כמה מהגיטרות שלי תלויות על הקיר. מחשב נייד, מיטת נוער וארון. מן הסתם שזה החדר שלי, ואני ממש אוהב אותו. יצאתי מהחדר וסגרתי את הדלת, התקדמתי לעבר החדר השני. הוצבו שם מחשב משרדי גדול ומדפסת. ארונות מלאים קלסרים, וספרים בכל פינה. לא הבנתי ממש מה המטרה של החדר הזה, הוא נראה בעצם כמו חדר עבודה. אבל זה לא הגיוני, כי אמא שלי היא גננת, למה שהיא תזדקק לקלסרים וספרים רבים כלכך?
עברתי לחדר השלישי, נעמדו שם מיטה זוגית גדולה, ארון ענק, ודלת לשירותים.
הסתכלתי על הרצפה… היו מפוזרים בכל מקום בגדים של גבר, מריחים מבושם חריף. רובם היו בגדי משרד מכובדים, כאלה של מנכ"לים גדולים. קצת נבהלתי, איך לעזאזל זה נמצא בבית של אמא שלי?
לקחתי את אחד מהבגדים וירדתי במדרגות בריצה, רציתי לשאול אותה איך הבגדים האלו הגיעו לחדרה. אבל עוד לפני שהספקתי לפתוח את הפה, נשמעה דפיקה בדלת. התנשפתי וגלגלתי עייני, אנשים תמיד באים בזמן הלא נכון. "רגע.." אמרתי ופתחתי את הדלת ביאוש. הסתכלתי למטה, ראיתי נעליים של גבר, שחורות ומצוחצחות. עליהם היה בד של מכנסיים מחויטות שנראות יקרות מאוד. הרמתי עיניי וראיתי גבר, קצת זקן, לבוש בחליפה ועניבה, מחייך אליי ואומר "שלום עופרי" כאילו ידע את שמי מזה שנים. "שלום.." עניתי במבט מוטרד "מה שלומך? שמעתי עליך הרבה" הוא חייך ונתן מכה קטנה לכתפי "ממי שמעת? מי אתה?" שאלתי בחוסר הבנה מוחלטת.
"זה אליי, תכיר" אמא אמרה נעמדה לידו, והחזיקה בידו "את לא סיפרת לו עלי?" הוא שאל אותה "לא… חשבתי שתכירו פה" היא ענתה."אוי.. אני ממש מצטער, כנראה שקצת הלחצתי אותך" הוא פנה אליי "אז נתחיל מהתחלה" הוא לחץ את ידי בחוזקה, כאילו סגרנו איזו עסקה חשובה.

נכנסנו הביתה, אלי ואמא התחילו להסביר לי את הקשר בניהם. ולפי מה שהבנתי, הם חברים, כבר שנה שלמה. הם גרים ביחד בבית הזה.
אלי הוא עורך דין וסופר, והוא מרוויח מליונים בשנה.
חדר העבודה המשעמם שייך לו, אבל הוא עובד במשרדים אחרים גדולים הרבה יותר בחיפה.

אני לא ממש חיבבתי את האלי הזה, לדעתי הוא סתם חש מעצמו. יש לי הרגשה לא טובה לגביו, והוא אפילו מעצבן אותי. אני שונא אותו ודי מקווה שהוא ילך, כי בשבילי הוא סתם עוד בנאדם שנדחף לי לחיים.

ויודעים מה? עזבו את העובדה שאני שונא אותו ושהוא מעצבן אותי לגמרי. הקטע הוא שאמא לא סיפרה לי שהוא הולך להיות פה. היא לא אמרה לי כלום, היא חשבה שאני אקבל את זה כמובן מאליו.
אני כ"כ כועס עליה, ואני לא יכול לתאר במילים עד כמה.
כל השיחה שלי איתם רק הנהנתי בראשי וניסיתי להראות שהכל בסדר. אבל בתוכי, בערתי מכעס. למה היא לא אמרה לי על זה קודם?! למה היא אפילו לא שאלה אותי אם זה בסדר מבחנתי שיש לה חבר?! למה היא הסתירה ממני הכל?! את השאלות האלה רציתי לצרוח בפרצוף שלה, אבל לא היה לי נעים בפני האלי הזה. אז כשסיימתי לדבר איתם הלכתי לחדרי בסערה ולא דיברתי עם אף אחד במשך כמה שעות.

אם תחפשו אותי עכשיו, תמצאו אותי שוכב במיטה שלי ומקשיב לקצת מוזיקה שתרגיע את העצבים.
את היום הזה אני יכול לסכם כאסון אחד גדול, ומהיום עד לחצי שנה הבאה, אני אצטרך לחיות עם אדם זר ששנוא עליי מכל באותו הבית. אני לא יודע איך אני ישרוד פה.