ללונדון ובחזרה – פרק 2

פרק 2:
כמו שכבר שמתם לב, לי ולאמא שלי יש קשר ממש טוב.
אחרים לא ממש היו שמים על אמא שלהם, ופשוט מזלזלים בה. אבל אני, בחיים לא אחשוב על דבר כזה. הקשר הטוב הזה התחיל כבר מגיל ממש מוקדם. אבא שלי כל חייו היה קשוח, נוקשה וקר. על כל דבר שעשיתי אי פעם, הוא אמר לי שזה לא מספיק טוב. ואני תמיד האמנתי לו, וזה הוריד לי לגמרי את הביטחון העצמי.
מצד שני, אמא שלי היא ההפך הגמור ממנו. היא חמה, אוהבת ו.. אתם יודעים, אמא.
היא תמיד הייתה לצידי ותמיד הגנה עליי, לא משנה מה. היא החזירה לי את הביטחון וגרמה לי להאמין בעצמי שוב.
כרגע, כשההורים שלי מגורשים וגרים במדינות שנות. אני צריך לבלות חצי שנה עם אבא שלי, לבד. בלי שום אמא שתבוא ותנחם אותי. אני סובל בבית הזה. חוץ מהעובדה שאני עושה מה שבא לי, הוא נוראי.
לכן אני כ"כ שמח לחזור לישראל. למקום החם והטוב. אני מאוד מקווה שהשהות שלי בבית הזה תתארך עד כמה שאפשר.

"אז חמודי… איך עברה עליך התקופה הזאת?" אמא שאלה, כנראה כי היא יודעת עד כמה קשה לי שם מסיפורים קודמים שסיפרתי לה.
"סבבה, עבר סביר" עניתי בקול מנומנם,
"מז'תומרת סביר?",
"את יודעת… כמו תמיד, רק מחכה שזה יגמר" אמרתי את האמת, כמו בדרך כלל.
היא הנהנה בראשה וחייכה חיוך אוהב. "בוא, ניסע הביתה.. הייתה לך דרך ארוכה" העבירה יד בשערי והמשיכה לחייך.
פתחתי את תא המטען והכנסתי את התיקים שלי. מזוודה קטנה, תיק גב, ותיק לגיטרה. והתיישבתי במושב האחורי, כדי שאוכל לישון מבלי שהשמש תציק לי.

כרגע יש לנו נסיעה ארוכה, שאני לא ממש רגיל אליה, בגלל שבשנה האחרונה אמא שלי עברה דירה.
שנה שעברה היא התגוררה בתל-אביב, די קרוב לשדה התעופה בן גוריון.
אבל עכשיו, היא גרה במושב קטן בצפון. עוד לא ממש ביקרתי בבית החדש שלה, כי בתחילת השנה גרתי אצל אבא שלי. אבל אני ממש רוצה לראות ולהכיר את הסביבה שם, למרות שאני שונא שינויים כפייתי.

שוב נרדמתי במהירות מטורפת. כנראה שהייתי ממש עייף. שיחת טלפון מחבר שלי זה מה שהעיר אותי.
הוא שאל איפה אני, ולמה לא הגעתי לאימון כדורסל היום. עניתי שכבר עבר סימסטר אחד, ואני חוזר לישראל. הוא נשמע קצת מבואס… כאילו בגלל שעזבתי "קרה משהו?" שאלתי אותו "כן, קצת… בלעדיך אנחנו בטוח נפסיד, אין לנו סיכוי" הוא השיב "אתם תסתדרו… תאמין לי" כבר לא היה לי כוח בשבילו "טוב.. שיהיה" הוא ענה באדישות וניתק. אין לי מושג מה עובר עליו.

"אוי… כמה שהתגעגעתי למבטא שלך" אמא אמרה וחייכה לכיווני. כי כמו שכבר הבנתם, השיחה עם חבר שלי הייתה באנגלית. "למה? יש משהו מיוחד בו?" שאלתי, אף פעם לא אמרו לי דבר כזה "ברור, הוא שלך" היא ענתה ואני שתקתי. " כמעט הגענו…" אמירתה שברה את השקט. ודרך חלונות המכונית הצטיירו שטחים ירוקים. "כאן? ביער הזה?" שאלתי בספקנות "כן, מגניב לא?" היא חייכה ויכולתי ממש להרגיש עד כמה היא מאושרת.
ראיתי דרך החלון על שלט גדול את המילים 'שדמות דבורה'. ישר הבנתי שזה המקום.
המכונית נסעה דרך שביל אפר קצר, עד שהופיעו לאט לאט בתים קטנים. כל אחד בגובה קומה אחת. לא יותר מזה. שום בניינים, שום קניונים, שום רעש מסביב. "הגענו" היא אמרה ועצרה את המכונית.