פרק 1- מה קורה פה??

"תן לי את זה" אמרתי. "לא רוצה ולא רוצה" אמר אדי "אבל זה כבר מקליט" אמרתי "אה, אופס! הנה קחי" אמר בציניות
טוב אז אני אתחיל. קוראים לי קייט ואני בעלת שיער ארוך וחום, אני שחומה עם עיניי דבש. אדי הוא אחי, טיפה מעצבן… לא בעצם תמיד מעצבן (איה! אדי הרביץ לי) יש לו שיער בלונדיני (מאימא שלנו) ועיניים בצבע ירוק. (טוב אני מודה זה ירוק מהמם!) אני בת 14 והוא בן 11. טוב אחרי שאתם יודעים מי אנחנו אני אתחיל בסיפור.
יום אחד באחוזה של סבתא שלי (היא עשירה) סבתא שלי לא הרגישה טוב ואמרה שזה זמנה לעלות לשמיים. לא האמנתי!
"סבתא" אמרתי "לא יכול להיות שכבר זמנך"
"חמודה אין מה לעשות" אמרה בקול חלש, חלש עד שכמעת לא שמעתי אותה. "זה תמיד בסופו של דבר לכל אדם נכון?" כמובן שלא צריכים לענות על השאלה.
כמעת עמדתי לבכות אבל "שמרתי" את הדמעות (אדי צוחק אליי בזה שעמדתי לבכות) חזרנו הביתה כולי עצובה. אז מה שמרגיע אותי זה לשמוע שירים גלקסי שלי. בנתיים אח שלי הכין לעצמו חביתה.
"היי, ראש בטטה" אמר ואני לא עונה. "היי, הלוו כדור הארץ לקייט" כבר התעצבנתי. (אדי אומר שאני מתעצבנת מהר. לא נכון!)
"מה אתה רוצה???" אמרתי. אדי התחיל לצחוק. בטח סתם משתעשע. חשבתי.
"תירגעי אחותי!" חוץ מזה שאני כועסת עליו זה היום שבו נרצחו ההורים שלנו. אימא אנה ואבא ג'ו. עכשיו בכיתי. ישר האומנת שלנו באה ואמרה "טישו?" לקחתי ורצתי לחדר שלי.

היי אני אדי בטח כבר אחותי הגדולה סיפרה לכם עליי. שיער בלונדיני בלה בלה בלה. קיצר, אחותי קייט רצה לחדר שלה והלכה לבכות. בכיינית. (אהוו חצופה!) אכלתי את החביתה… איכס!! החביתה הייתה מגעילה לא, לא סתם מגעילה דוחה. ירקתי את החביתה לפח. טוב גם אני עמדתי לבכות. לא!, לא בגלל החביתה בגלל ההורים שלנו. אני אכסח את מי שרצח אותם. רק הלוואי והייתי יודע מי הוא או היא. הלכתי לחדר של קייט לנחם אותה. "קייט" אמרתי ופתחתי את הדלת. קייט הייתה זרוקה על המיטה בוכה. "קייט אל תבכי" אמרתי ברוך.
"איך לא אבכה. סבתא אמרה שהיא עומדת למות ו.." היא לא יכלה להמשיך. ידעתי מה היא עמדה להגיד.
"קייט, היא אמרה נכון, אבל מי יודע מתי זמנך למות" אמרתי.
"כן, איך אתה יודע?" צעקה.
לא רציתי להמשיך בריב אז יצאתי מהחדר.

אני לא מאמינה שככה אדי "מנחם" אותי. ככה מנחמים?! הוא גרם לי כמעת לקפוץ מהחלון. להסתלק. אז אמרתי לעצמי תירגעי. תנשמי עמוק ויצאתי מהחדר.
"אדי" אמרתי "אני מיצט… איפה אדי?" שאלתי את לאה האומנת שלנו.
" הוא יצא החוצה לטייל, לנשום אוויר לא יודעת…"
לאה היא הבייביסיטר (אדי אומר אומנת. טוב, אני באמת מצטערת.) הכי טובה בעולם היא אולי כל הזמן כלומר בזמן הפנוי שלה במחשב/אייפוד שלה ואולי יש לה עגיל באף! אבל היא הכי טובה!!! מכל 8 האומנות שהיו לנו. 8! טוב אז יצאתי החוצה לחפש את אדי בגינה, בבריכה ואפילו בספריה!(אין סיכוי שהוא יהיה שם) והוא לא היה. בסוף ראיתי אותו במזרקה ששמו בגלל הרצח של ההורים שלנו. ראיתי אותו אני לא מאמינה…. בוכה! "אדי" אמרתי "אני מצטערת על מה שהיה מקודם" אין תשובה.
"קייט תעזבי אותי ל- 5 דקות אוקי?!" ואז הוסיף "ואל תישכחי להגיד ללאה שתכין לנו טוסטים!" שנינו צחקנו.

טוב אז בכיתי אוקי לא כזה ביג דיל.
חזרתי הביתה וראיתי את הטוסטים הריח שעלה מהם היה מדהים.
"היי קייט." אמרתי. "איפה לאה?"
היא סימנה לי שהיא לא יודעת אם הכתפיים. והצביעה אל החדר של לאה.
הלכתי לחדר שלה. הדלת שלה הייתה סגורה.
"אני לא חושבת שכדאי לספר להם עכשיו" אמרה לאה.
רצתי לקייט. "את לא מבינה מה שמעתי!" סיפרתי לה את שארית היום העברתי במחשבה על מה שלאה אמרה. בשעה האחרונה לבית ספר. כן היה לי בית ספר למרות כל העצב וכו'. המנהל נכנס אלינו לכיתה. ראיתי שהעניים של המורה הופכות לאדומות זאת אומרת לא אדום רגיל אלא אדום זוהר לא האמנתי למה שראיתי. המנהל דיבר בשפה מוזרה אולי ג'יבריש. שהם גמרו לדבר הם קראו לי למשרד של המנהל. מה הולך כאן? חשבתי.

ראיתי גם את אדי נכנס למשרדו של המנהל ועל פניו הבעה מבולבלת.
אתם מכירים את זה שאתם יושבים מול השולחן של אחד המורים וגב הכיסא מופנה אליכם. זה מה שקרה לנו. האישה הסתובבה אלינו. זאת הייתה לאה.
"לאה?" אמרנו אני ואחי. "מה היא עושה פה?" לחש לי אדי.
"אין לי מושג" עניתי. ראיתי משהו מנצנץ ביד של אדי. "מה יש לך שם?" הוא הסתכל עליי בהבעה של מה? ופתח את ידו. לא היה שם כלום.
"לא החזקתי כלום" אמר.
אוקיי, עכשיו יש גבול לשאלות שאני מסוגל לחשוב. למה קייט חשבה שיש לי משהו ביד? מה לאה עושה פה? איך העניים של המורה הפכו לאדום זוהר? האם היא הפנטה את המנהל?
"אני יודעת מה אתם חושבים עכשיו" אמרה לאה "מה אני עושה פה? נכון?"
הסתכלתי על קייט. אנחנו יכולים לקרוא את הבעות הפנים אחד של השנייה. ועכשיו הם אומרים:
קייט: היא עומדת לספר לנו על מה שהיא דברה בחדר. נכון?
אני: רוב הסיכויים שכן. מה אם היא בעצם חייזרית?
קייט: אדי!!
לאה ראתה אותנו והייתה לה פרצוף מפוחד. כאילו הכריחו אותה להגיד לנו את זה. הדבר היחיד שהיא אמרה לנו זה:
"ההורים שלכם חיים" והיא פשוט נעלמה. זאת אומרת מובן כמשמעו פשוט נעלמה…