לכל אחד יש סיפור. פרק 8.

שני:

אבא התקרב אליי והעיף לי סטירה עוצמתית שראיתי את הלחי שלי נטלשת מהמקום.
ירדו לי דמעות.
לא שלטתי בזה .
"הנה הבת היחידה שלי הולכת להיות כמו אמא שלה חסרת תועלת ומטומטמת!! בלונדינית מטומטמת!"
טרקתי את דלת החדר ונעלתי במהירות.
"אתה טיפש. אתה לא האבא שאני רוצה. אני שונאת אותך" ניסיתי לומר אך המילים לא יצאו מתוכי.
לא יכולתי להגיד שאני שונאת את אבא שלי.
אפילו לא לעצמי.
תכננתי לקום מהריצפה להתקלח ולשטוף את כל העצב שהציף אותי. המחשבות שאני לא חשובה לאף אחד.
רטט מהפלאפון. מתן מתקשר.
"הלו" עניתי וכאב ראש עוצמתי הכה בי.
"הלו מה קרה את בסדר ?".
"למה אתה שואל?" שאלתי מופתעת וקינחתי את האף.
"את נשמעת חולה ובזמן האחרון לא באת לבית הספר".
"שמת לב" אמרתי לעצמי בהתרגשות. לא שכחתי שהוא האחד שאני אוהבת.
"כן שמתי לב" הוא ענה. חשבתי שלא שמע.
וככה דיברתי עם הבחור שאני אוהבת על אבא שלי ואכשהו אמרתי חו הכול. בלי להסתיר דבר.
"אני מתחילה לשנוא את אבא שלי. אני שונאת אותו." אמרתי לו את זה והייתי מופתעת מעצמי.
כבר לא היה לי אכפת שאני אומרת את זה בקול.
האמת, זה משחרר.
תנסו להגיד פעם את מה שיושב לכם על הלב ותראו איזה הרגשה זו. הקלה.
עוד כמה דקות שעה 2 בלילה.
הוא אמר לי שאני חשובה לו ושאני לא צריכה להרגיש כאילו אין לי אף אחד בעולם כי הוא איתי.
דפיקות לב. הרגשה מוזרה ודי מחממת.
אפשר לומר שאחרי משפט כזה הולך להיות לי לילה טוב.
נרדמתי באמצע השיחה.
"הלו?" שמעתי במעומעם את מתן מאחורי הקו.
לא עניתי הייתי עייפה וחשבתי שזה מהחלום .
"לילה טוב הנערה שאהבתי " הוא אמר לי.
לא יודעת…אני לא בטוחה ששמעתי נכון.
רק התעוררתי מהחלום.
מה שאני יודעת זה שזה גרם לי לישון עם חיוך על הפנים