ליליאן-פרק 5: הצצה אל העבר

התעוררתי מהחלום בהבנה מבוהלת.
'לא, לא ייתכן. זה לא אפשרי'.
החיוך שלו היה מול העיניים שלי. אותן שפתיים.
'לא, זה לא הוא. הוא לא היה מתנהג אלי ככה'.
ואם יש לו סיבה?
לא.
'אל תתכחשי לאמת'
איזו אמת בדיוק?
'ריי הוא מאק'
לא! כיסיתי את אוזני והתחננתי שהקול יעלם.
ריי לא יכול להיות מאק. הוא לא יכול.
'ידעת שאת מכירה אותו'
דמעות ירדו מעיני. לא. אני לא מוכנה להקשיב.
לא.
ריי הוא לא מאק. זה לא אפשרי.
מאק היה הבייביסיטר שלי מגיל 4, איך ייתכן שהוא ריי?
'זה לא בלתי אפשרי'
לא. הוא רק דומה לו.
רק התת-מודע שלי מנסה לחבר ביניהם אפילו שאין הקשר.
'ומה אם הוא כן מאק?'
לא. הוא לא.
מאק היה הבייביסיטר שלי. שומר שלי. חבר שלי.
'הוא מגן אליך גם עכשיו'
לא.
מאק בחיים לא היה אומר את אותם דברים שריי אמר. לעולם.
'ואם הייתה לו סיבה?'
הדמעות המשיכו לנזול מעיני וכל גופי רעד מהפחד. הפחד להודות
'ריי הוא מאק'
ליבי דפק בחוזקה. 1..2..3
'אני יודעת'
הקלה ואכזבה מלאו אותי.
ריי הוא מאק. זאת הקלה, זה מסביר כמה דברים.
אבל האכזבה גדולה יותר, כי אם ריי הוא מאק, הוא כבר לא המאק שאני הכרתי. הוא שונה.
'אנשים משתנים עם הנסיבות. גם את השתנת'
נכון.
אנשים משתנים. גם אני.
פעם הייתי ילדה חייכנית ומאושרת, ללא דאגות.
עם שיער ארוך, עיניים נוצצות, וחיוך בכל מקום.
ועכשיו….
כמעט שאני לא מחייכת.
השער נלקח ממני, נשאר רק קצת ממנו.
והעיניים… כבר נהיו רקות מתוכן.
כמוני.
'תשתלטי על עצמך. את חזקה יותר היום'
גם נכון.
'בלי עזרה מאף אחד'
לא צריכה עזרה. מסתדרת לבד.
בכוחות מחודשים קמתי על רגלי.
השמש האירה על פני ונתנה לי עוד כוח.
'לא משנה אם ריי הוא מאק. הוא חלק מהעבר. ואת העבר זרקנו. לא מסתכלים לאחור'.
ניגבתי את פני.
צפצופי מכוניות נשמעו וקולות האנשים חדקו לאוזני ומלאו אותי בשלווה.
'אני ממשיכה עם חיי. לא צריכה אף אחד'.
ואז נזכרתי.

מהר יצאתי מהסמטה ורציתי. איך יכולתי לשכוח?
נכנסתי בדלתות חנות העתיקות והתנשמתי בכבדות.
"אני מצטערת על האיחור טום" אמרתי.
אך לא טום הוא זה שהיה בקופה. אלא נער.
הוא לבש גופיית סבא לבנה, מה שהבליט את שרירי זרועותיו. שיערו היה שחור ופורע למדי, פניו הוא מאופקים ונאים למדי.
אבל אני התמקדתי בעיניו. עיניים ירוקות-זית עגולות ויפות.
"איחור לאיפה?" שאל. הוא חייך, והיה לו חיוך יפה.
"אממ…" גמגמתי. אלוהים כמה שאני טובה בזה.
הוא צחקק, אף אל פי שניסה להסתיר זאת.
"מה מצחיק?" שאלתי במבוכה.
"שום דבר" ענה בקלילות והמשיך לצחוק. "מי את?"
משום מקום טום הופיע, "לילי, הגעת" אמר בשמחה.
"מצטערת על העיקוב" חייכתי חיוך נבוך.
"שתויות, זה בסדר לאחר על היום השני שלך בעבודה"
הרגשתי את פני מתלהטות. 'מה קורה לי?'
הוא צחק, כמעט אותו צחוק כמו של הנער רק עמוק יותר.
"טוני, זאת העובדת החדשה שסיפרתי לך עליה" אמר לנער
טוני בחן אותי בעיניו, הרגשתי חשופה.
"נעים מאוד להכיר אותך" אמר בחיוך עדין. חיוך יפיפה.
"נעים מאוד" מלמלתי. 'וואו, כמה שאת מוכשרת'.
"לילי, זה הבן שלי טוני, הוא יהיה איתך כאן בזמן שאני יוצא. בסדר?"
"אין בעיה" עניתי.
"יופי, אז אני אלך" הוא חייך ויצא.

טוני קם ונכס פנימה יותר לתוך החנות.
הוא נכנס לחדר שכיניתי המחסן ותוך כמה שניות הוציא משם כיסא.
הוא הניח אותו ליד הכיסא שלו ליד הקופה, "בואי שבי, אין הרבה מה לעשות"
התיישבתי.
"אז..איך הגעת לעבודה הזאת?" שאל
"האמת, שזה סיפור די מצחיק. הלכתי ברחוב ואבא שלך בטעות השפריץ על הנעליים שלי מים ואז הוא התעקש לפצות אותי. ומיפה לשם התקבלתי לעבודה"
"מתאים לו"
"הוא לא אמר לי שיש לו בן"
הוא שתק לכמה שניות, "הוא לא נוהג להזכיר אותי" אמר בשקט.
רציתי לשאול למה אבל לא שאלתי. זה לא ענייני.
"בן כמה אתה?" אני משנה נושא
"18, את?"
"17"
"איך זה שאת לא לומדת?"
שתקתי לרגע, "אין לי אפשרות" אמרתי בערפול.
ידעתי שהוא רוצה לשאול למה. אבל הוא לא שאל. זה לא עניינו.
"מותר לי לשאול משהו?" שאל
"כבר שאלת" עניתי וצחקתי.
"מתוחכמת, אהבתי" חייך
הסמקתי.
"מסמיקה, עוד יותר אהבתי"
"אני לא מסמיקה!" התגוננתי.
"דווקא כן" הקנית
החמצתי פנים והשפלתי מבט.
"מצטער, לא רציתי להרגיז אותך" אמר בכנות
"לא הרגזת" והא מאוד הרגיז.
"תראי, אני אספר לך משהו, ואז תתני לי לשאול אותך, סגרנו?"
"נו.." זירזתי אותו.
"אבא שלי… הוא לא מזכיר אותי כי הוא לא גאה בי. הוא מתבייש בי"
החזרתי את מבטי אליו בתדהמה. המבט שלו הקרין כאב וריחוק, הוא היה עכשיו במקום אחר.
"לפני כמה שנים" המשיך, "כשהייתי בן 14 עפתי מחמישה בתי ספר שונים, אף אחד לא היה מוכן לקבל אותי. עד שאבא שלי מצא פנימייה. הייתי שם עד גיל 16"
"למה עפת מבתי ספר?" שאלתי, הסקרנות התעוררה בי.
"לא הייתי הכי חזק בלמודים"
"אוקי, אז היית בפנימייה, זה לא כזה רע"
"הפנימייה שאבא שלי מצא לא הייתה בדיוק פנימייה, אלא מוסד."
"למה?"
"אנשים עם נטיות"
"נטיות לאלימות?"
"לא ממש" אמר ושפשף את מפרקי ידיו, "אלא יותר…" הוא עצר.
"אתה לא חייב לומר לי. זה לא בדיוק ענייני"
"ואז איך אני אשאל אותך שאלה? הייתה לנו עסקה" הוא חייך בקושי.
"מוסד לאנשים עם נטיות… אובדניות" סיים בשקט.
הסתכלתי בחשש על מפרקי ידיו. לא ראיתי דבר.
"אחרי גיל 16 שחררו אותי כי כבר לא הייתי קטין מבחינה חוקית. במשך שנה הם נתנו לי תרופות מחורבנות שלא בדיוק עזרות ועכשיו הם סוף סוף עזבו אותי. כי עכשיו אני כבר בוגר מבחינה חוקית."
לא היו לי מילים.
"את יכולה להגיד את זה" אמר, "זה בסדר"
"להגיד מה?"
"שאני משוגע. הרבה אומרים את זה"
"אני לא חושבת שאתה משוגע"
"באמת?" אמר במפתיע.
"באמת" חייכתי.
"אז מה את כן חושבת?"
"אני חושבת… שהיה לך קשה. אנשים מנסים לעשות דברים כאלה כי הם מרגישים שכבר אין טעם. שאין להם תכלית. שאין להם משמעות" השפלתי מבט. ידעתי את ההרגשה. הצלקות שלי מגיל 14 אף פעם לא יעלמו ממני.
"וואו. האדם הראשון שבאמת מבין" אמר בחיוך קטן.
"קשה לאנשים שלא עשו את זה להבין את זה. אנשים מהצד חושבים שזה מטורף ולא הגיוני, אבל אף אחד לא באמת מבין את הצורך לשחרר. הצורך להאשים. הצורך לברוח" דמעה זלגה מעיני. 'עכשיו זה זמן ממש טוב…'
"את…עשית את גם?" שאל בשקט.
עוד דמעה ירדה מעיני.
"כן" לחשתי.
בחשש קירב את ידו לידי ואז אחז בהם, "אני מצטער" והיה כאב בקולו.
"גם אני"
"אל מה?" צחק בקושי.
משכתי בכתפי, "לא יודעת"
הוא צחק.
"אז רגע, אני לא מבינה, למה טום מתבייש בך?"
"את חושבת שקל לאבא לגלות שהילד שלו רוצה למות?"
המילים שלו צרבו אותי, "זה בהחלט קשה, אבל למה שהוא יתבייש בך?"
"אני הבן היחיד שלו, הבן שאמור להיות מושלם. אבל אני לא"
"אף אחד ל מושלם"
"אולי, אבל זה מה שהוא ציפה"
"אני חושבת שאתה טועה, הוא לא מתבייש בך בגלל זה"
הוא משך בכתפיו, "אולי".

המשמרת הסתיימה. נפרדתי לשלום מטוני, והוא גרם לי להבטיח שהוא ישאל אותי שאלות מחר, במשמרת הבאה שלנו.
חזרתי לקיר שבסמטה.
המחשבות שלי התרוצצו ולא הספיקו לזוז ולעשות לי כאב ראש.
אך אט אט נרדמתי.

*עמום, חשוך.
כואב לי בכל מקום.
אני מנסה לפקוח את עיני למרות הכאב.
המזרן עליו אני שוכבת מטונף, קר וקשה.
אני מנסה לקום ודקירות רבות של כאב מגיעות ממותני בצד שמאל.
אני מתרוממת.
ידי כבולות בשרשרות ויש שרשרת שמחוברת מהידיים שלי לקיר שנימצא מולי.
אני מזיזה בעדינות את ידי ובודקת את התחבושת שבמותני.
מלאת דם.
מהחריצים שדלת העץ מגיעות קרני שמש זעירות. והן מאירות קצת את המרתף.
צליל של מנעול נפתח נשמע והדלתות נפתחות.
אור השמש מסנוור אותי.
הדלתות נסגרות ואור במעלה התקרה נדלק.
הוא עומד שם, עם אלה בידיו. עדיין היו עליה כתמי דם.
הוא התקרב.
אני מנסה להתרחק ואני נתקלת בקיר.
"טוב" אומר. "תמשיכי לפחד. ככה תלמדי"
"אולי אני פוחדת" גמגמתי, "אבל אני לא אשתוק. לעולם!" צעקתי
היה לו חיוך מלחיץ.
"אל תדאגי לילי, את עוד תלמדי את הלקח שלך"
הוא התקרב אלי והרים את האלה.*