ליליאן-פרק 4: פחד, אכזבה וכעס

לא יכולתי לזוז.
בכלל.
הכל צעק והשקט היה מפחיד.
קול ממש קטן בתוכי אמר שיש היגיון.
אבל הפחד לא עזב אותי.
"איך אתה יודע את שמי?" שאלתי שוב, הקול שלי היה כל כך חלש.
הוא הסתכל אלי, היה עצב בעיניו.
עצב?
"כשכל המשטרה מחפשת אותך ומתשאלת אותי קצת קשה לפספס" אמר
'זה הגיוני. אין משהו אחר. המשטה דיברה איתו.'
למה כל כך קשה לי להאמין לזה?
"זה…" גמגמתי, "זה משהו אחר"
הוא התקרב עם מבט יגע בעיניים, התרחקתי שני צעדים.
"את פוחדת ממני?" שאל בקול חושש.
ואז דמות נכנסה למכולת.
"אני רואה שאתה לא כזה קדוש אחרי הכל" אמר.
דון.
הפעם לא היה את החיוך השיכור והפלרטטני, אלא חיוך שחצני ומגעיל. הוא התקרב אלי.
ריי תפס בזרועו, "אל תחשוב על זה דון" אמר בנימת אזהרה.
הוא הרים את ידיו לכניעה והתרחק ממני.
"מה אתה בכלל עושה פה בכלל?" שאל ריי בכעס
"רק באתי לאסוף את הכסף שלי" ענה
"בחייך דון, זה רק מאה שקל. אמרתי שאני אביא לך שבוע הבא"
הוא משך בכתפיו, "אני יודע, פשוט נגמר לי הטבק, אני צריך עכשיו"
"אין לי עכשיו"
"תוציא מהקופה"
"אתה יודע שאני לא יכול. שבוע הבא"
"אני צריך עכשיו" אמר דון ונראה שהוא הופך להיות עצבני מרגע לרגע.
"קח" אמרתי פתאום והושטתי לו שטר של מאה.
"מה?" אמרו דון וריי יחד.
"קח, ככה גם החוב שלי נסגר"
"היא כבר חייבת לך כסף ריי? אהבתי" אמר דון וצחק בגסות
"היא לא חייבת לי שום דבר" אמר ריי בפנים חתומות
"את יכולה להעביר את החוב שלך מריי אלי, נפתור אותו בדרכים אחרות" אמר דון והסתכל באופן רב משמעות על גופי.
אוי ואבוי, לאלו צרות נכנסתי?
לפתע ריי עמד ביני לבין דון ותפס את חולצתו, "אתה לא נוגע בה"
דון דחף את ריי וישר את חולצתו, "בסדר, למה אתה כזה רגיש? אלוהים. היא שלך, הבנתי"
ואז הוא הפנה את מבטו אלי "תודה על ההצעה ילדונת, אבל אני וריי נסגור את זה בינינו"
"סיימנו?" שאל ריי בקול קשה
"כן כן, הבנתי את הרמז, אני אלך" והוא הלך.

עמדתי שם, כשריי עם גבו אלי, והשקט חזר.
הייתי אמורה להיות עכשיו מלאת פחד, אבל לא.
הייתי עצובה, הרגשתי כאילו..אשמה, כאילו אכזבתי מישהו.
ריי הסתובב.
"יש לך מושג כמה סיבכת אותי עכשיו?!?" צעק. פניו היו כל כך כועסות.
"אני…" ניסיתי
"את, את מה? יש לך מושג כמה אני בצרות עכשיו? כמה את בצרות עכשיו?"
"רק ניסיתי… לצאת מהחוב" מלמלתי.
"החוב?" אמר בפקפוק, "זה כל מה שחשוב לך?"
שתקתי, לא היה לי מה להשיב.
"אמרתי לך לא לחזור. חזרת. ותראי מה קרה! עכשיו דון לא יעזוב את זה, ואם דון יגלה לו…"
"יגלה מה? למי?" העזתי לשאול
"אסור לו לדעת" מלמל ריי לעצמו. הוא העביר יד בשערו.
אין לי מושג למה, אבל דמעות החלו להתבצר בעיני.
"אני מצטערת" אמרתי בקול חלוש, דמעה ירדה על לחיי, "אבל… תודה שהגנת עלי"
"אל תודי לי" אמר בקול קשוח, "אני לא ראוי לזה"
הסתכלתי עליו בתדהמה. המבט שלו היה מרוחק, קר.
"לא כל אחד היה עושה את זה" אמרתי
"לא אם אין לו סיבה"
"ולך יש?"
ריי נשם עמוק.
"למה אתה פשוט לא אומר את האמת?" שאלתי בתקווה שיצא מזה משהו
"האמת?" אמר בקול שקט, "האמת היא שאת ילדה מטומטמת חסרת כל היגיון. ואני טיפש שעזרתי לך, פשוט ריחמתי עליך"
הלב שלי נעצר. בהיתי בו.
הדמעות זרמו מעיני.
"ואתה יודע מה אני חושבת? אני חושבת שאתה חתיכת אגואיסט מסריח שתקוע בחיים שלו!
אין לך שום מושג מי אני ואני מצטערת שניסיתי להיות נחמדה אליך"
ועזבתי בבכי ובעצבות.

כל הדרך לסמטה הגוף שלי היה כבד ומסורבל.
לא יכולתי להפסיק לחשוב על מילותיו האחרונות של ריי.
'פשוט ריחמתי עליך'
אני באמת מעוררת רחמים נכון?
טיפשה.
'באמת חשבת שאכפת לו ממך?'
למען האמת כן, זה מה שחשבתי.
טוב, הוא צדק שאמר שאני מטומטמת חסרת היגיון.
אבל בכל זאת.
הוא הגן עלי לפני, למה שהוא יעשה את זה אם לא אכפת לו?

*גיל 8.
אני יושבת על מיטתי.
אני צוחקת ומאושרת.
"תראי מה הבאתי לך" אומר קול של גבר
הוא מתקרב למיטתי ומתכופף.
הוא מביא לי קופסה.
"מה זה מאק?" שאלתי בקול ילדותי.
"תפתחי" הוא חייך.
אני פותחת.
בפנים יש בובה לבנה ופרוותית.
"ארנב!" אני צועקת ומחבקת אותו, "תודה מאק, אני אוהבת את זה"
הוא צוחק ומביט בעיני.
החיוך הזה.
הדיבור הזה
העיניים האלה
הוא דומה כל כך…

לריי*