ליליאן-פרק 3: עבודה

השמיים בהירים בצבע תכלת, עננים מרחפים, השמש בקצה האופק, ציפורים מצייצות וצפירות נשמעות.
בוקר.
נרדמתי שוב בסמטה. לא היה לי כל רעיון אחר.
אבל לא ממש ישנתי, רק נמנמתי בין המחשבות על מה שקרה בחנות עם ריי.
רגע אחד הוא היה חם, רך. שמח.
היה משהו מוכר במבט שלו.
אבל ברגע אחר הוא היה קר, קשה. כועס.
לא, לא בדיוק כועס, אלא סגור. מפוחד.
השאלה היא ממה.
אני חייבת לחזור לשם. גם אם הוא אמר לא.
אני חייבת להבין למה הוא מוכר לי כל כך ולמה ברגע ששאלתי אותו למה הוא עושה זאת הוא נבהל.
אני חייבת.
קמתי ויצאתי לדרך.
הרחובות היו מלאים באנשים, זה גרם לי להרגיש חנוקה.
המשכתי ברחובות וניסיתי לחשוב מה אומר שאגיע לשם.
אני חייבת למצוא דרך לצאת מהחוב הזה.
הוא נתן לי אוכל ומים, הוא בוודאי ירצה משהו בתמורה. ואסור לי לחכות עם זה.
השאלה היא איך אני אחזיר לו?
כסף? אבל מאיפה?
אני חייבת למצוא עבודה. כל עבודה.
המשכתי בשבילים, 'לאיזה עבודה יקבלו אותי? אין לי שום קישורים'.
לפתע גל של מים הציף את הרצפה והתיז לכל עבר, וגם אלי.
"שיט" אמר קול, "מצטער"
הסתובבתי.
גבר מבוגר עם דלי ביד התקרב אלי.
הוא היה נמוך, שמנמן, קרח עם משקפיים. נראה בן 40+.
"הלכו הנעליים, אה?" אמר בחיוך.
הסתכלתי על נעלי וכן הם שוב היו ספוגות מים, וקצת סבון.
"אני ממש מצטער. אני כזה עיוור" המשיך להפטיר.
"זה בסדר" אני מנסה להרגיע אותו, למרות שזאת כבר פעם שנייה שהם נרטבות והן מתחילות להתרופף.
"לא לא לא." ניער בראשו, "תני לי לפצות אותך על זה"
"זה לא נורא" חזרתי ואמרתי.
"מאוד נורא. אל תתווכחי אפילו. בואי איתי" הוא הלך לכיוון חנות שנראתה כמו חנות עתיקות ונכנס בדלתות. אני אחריו.
לא מקום גדול, אבל גם לא קטן.
מינימאלי כזה.
"שבי פה" אמר והצביע על כיסא מאחורי דלפק הקופה "ואל תזוזי" הוא המשיך בחנות עד שהגיע לדלת מעץ וניכנס בה.
התיישבתי על הכיסא וחיכיתי. תוהה למה אני מחכה.
זאת לא בדיוק חנות עתיקות, יותר חנות מציאות.
נראה שיש פה הרבה דברים שנזרקו ומוחזרו. או דברים רבי שימוש שפשוט תיקנו.
ואז שמעתי משהו נופל.
"הכל בסדר?" צעקתי לו
"בטח" ענה, ועוד משהו נפל.
זה הצחיק אותי. "אתה בטוח?" חייכתי לעצמי.
ואז שמעתי כמה דברים נופלים ומשהו כבד מכה ברצפה.
בבהלה קמתי והלכתי לכיוון החדר. זה נראה כמה מחסן להרבה מאוד דברים.
האדם היה בגבו לרצפה וכמה קופסאות הפוכות עליו.
"אלוהים" מלמלתי ומיהרתי להוריד ממנו את הקופסאות, "אתה בסדר?" שאלתי בדאגה.
הוא התרומם וחייך. איך הוא יכול לחייך?
"ברור שכן. הכי בעולם" ענה וקם. קמתי אחריו.
"אתה בטוח? אולי קיבלת מכה בגב או בראש או משהו כזה"
"זה כבר קרה יותר מדי פעמים בשביל שאני לא אתרגל לזה"
הוא הצביע על הקופסה שנמצאת במדף העליון ביותר, "ניסיתי להגיע אליה עם הסולם אבל הוא לא החזיק אותי טוב כנראה" הוא גירד את ראשו וצחק.
"אני אביא לך אותה" אמרתי וניגשתי למדף, מצחיק שאפילו לא הייתי זקוקה לסולם.
מתחתי את אצבעותיי ומשכתי את הקופסה.
הגשתי לו אותה, "הנה" אמרתי
"תפתחי את זה" אמר.
פתחתי.
היו שם זוג נעלי ספורט שחורות.
"אני מקווה שהן במידה שלך, אם לא אחפש זוג אחר. יש לי פה כל מידה"
"למה זה?"
"על הנעליים שהרסתי לך"
"אני לא…" התחלתי לומר ועצרתי
"אל תגידי שאת לא לוקחת אותן, הרסתי לך את הנעליים וגם עזרת לי פה אז פשוט קחי אותן"
הסתכלתי עליו. היה לו חיוך קטן ונחמד שנראה לא מזיק. הוא באמת התכוון לזה.
"תודה" אמרתי בחיוך
"קדימה, אל תתביישי, תמדדי"
הלכתי חזרה לדלפק והתייבשתי בכיסא.
הורדתי את הנעליים האפורות והבלויות שלי וניסיתי את השחורות.
"מתאימות בול" אמרתי בחיוך. הן היו כל כך נוחות.
"מעולה" אמר באושר.
ואז שמתי לב לשלט. שלט שהיה תלוי על הקיר מאחורי הקופה, 'מחפשים עובדים'.
"אתה מחפש עובדים?" שאלתי
"כן, את מעוניינת?"
הנהנתי במרץ, ככה אוכל להחזיר לריי כסף על האוכל והמים.
"יופי, התקבלת. את נראת אחלה בחורה וכבר הסתדרנו כל כך טוב" אמר וצחקק.
צחקתי גם אני, "תודה"
"רק בת כמה את?" שאל
"17"
"יופי, כהה לא יהיה לי דוח" המשיך לצחוק, "ומה השם שלך, נערה רנדומלית מהרחוב שהשפרצתי עליה מים?"
"ליליאן, לילי בקיצור"
עיניו התרחבו ופיו היה פעור, "ליליאן מילר?" מלמל
השפלתי מבט, עכשיו הוא יתקשר למשטרה, והם ייקחו אותי לוקאס, ואז הוא יהרוג אותי.
"אם אני אעסיק אותך אני אסתבך עם המשטרה" אמר כקביעה.
"אני מבינה" לחשתי
"ואם אני לא אדווח על הימצאותך אני אסתבך"
לא היה לי מה להגיד. הוא צודק. יש לו חובות.
"אבל טוב, גם אם אני לא אטפל בבעיות בגב שלי אני אסתבך" הוא צחק
"יהיה לך אכפת עם אשלם לך במזומן בכל פעם?"
"מה?" אמרתי בבלבול, "אתה… נותן לי עבודה?"
"כן"
"אבל….מה עם המשטרה?"
הוא משך בכתפיו, "משטרה? למה משטרה? אני לא רואה כל סיבה להגיד משהו למשטרה. הרי אני לא מחביאה נערה נעדרת או משהו כזה." הוא חייך, "את בסדר, אל תדאגי. את בטוחה"
בטוחה.
"תודה רבה לך" אמרתי בכנות.
הוא הנהן, "טוב, עכשיו בואי אני אסביר לך מה לעשות. ודרך אגב, אני טום"
ובמשך שעתיים טום הסביר. מה עושים, איך עושים, הכל. והוא היה סבלני, גם כשהסתבכתי עם הקופה.
ועברה עוד שעה ועוד שעתיים וכמה אנשים נכנסו ויצאו וביחד עם טום התחלתי להבין את הקטע.

"זהו" אמר טום.
"מה?" שאלתי
"השעה כבר עשר, סוגרים"
"אה" וואו, הזמן עבר מהר.
אני חייבת לשאול אותו.
"משהו לא בסדר?" שאל
"אממ.." התחלתי והפסקתי, הוא בטוח יגיד לא.
"קדימה, אל תשמרי בבטן,תגידי"
"יש אפשרות ש… אמממ… אני אקבל כסף עכשיו?"
"עכשיו?" שאל, "מה, את צריכה לשלם מיסים?"
"לא" צחקתי, "פשוט, אני צריכה עכשיו כסף"
"את בצרות?' שאל בנימת בדאגה
"לא בדיוק, אני מנסה לעצור את זה לפני שזה יהפוך לצרות" אמרתי בכנות, מגיע לו את זה.
"בסדר" הוא אמר ופתח את הקופה, "זה יוצא…" הוא חשב לרגע "250₪", הוא הוציא שתי שטרות של מאה וחמישים.
"וואו" אמרתי בהלם
"מה?" שאל
"זה הרבה כסף"
"תלוי למי את נותנת אותו"
"תודה רבה טום, אני ממש מעריכה את זה"
"אין בעיה, רק תבטיחי שתזהרי."
"מבטיחה". חייכתי.
"בסדר, תוכלי לבוא גם מחר בבוקר?"
"אין בעיה" אמרתי ויצאתי.
'הוא מאוד נחמד'

המשכתי ללכת עד שהגעתי למכולת של ריי. האור היה דלוק.
פחדתי.
'פשוט תכנסי' הכרחתי את עצמי.
והוא היה שם, מטאטא את הרצפה.
"ריי" קראתי.
הוא הסתובב, ומבטו היה כעוס.
"חשבתי שאמרתי לך לא לחזור לכאן" אמר בקול קר.
"אממ… אני רק…" נלחצתי, לא ידעתי מה להגיע.
"את חייבת ללכת" אמר
"למה?" אמרתי בגמגום.
הוא הסתכל עלי.
"מסוכן לך כאן" אמר בסוף.
"מסוכן? למה?"
המבט שלו היה מיואש, "פשוט תשכחי שאי פעם פגשת אותי. זה יעשה לך הכי טוב" הוא הניח את המטאטא על אחד המדפים וניגש אלי, לא זזתי.
הוא עקף אותי והתקדם ליציאה.
"רגע" קראתי אחריו. הוא נעצר אבל לא הסתובב.
"רק…. תיקח את זה" הושטתי לו שטר של חמישים.
הוא הסתובב.
"גנבת את זה?" שאל עם נימה של כעס.
"לא" עניתי, "פשוט תיקח את זה וזהו, אני אלך"
"לא"
"תיקח ואני אלך לתמיד, אני מבטיחה. אני לא רוצה להיות חייבת לך"
"את לא חייבת לי"
"אתה נתן לי אוכל ומים, אתה רוצה משהו בתמורה, וזאת התרומה שלי"
"אני לא יכול לקחת את זה ממך"
"למה לא? פשוט תיקח"
"את צריכה את זה יותר ממני"
"אתה לא יודע מה אני צריכה! פשוט קח את זה!"
"אני לא יכול לילי! אני פשוט לא יכול"
הנשימה שלי נעצרה. קפאתי.
יצר ההישרדות אמר לי לברוח כל עוד אני יכולה, אבל לא יכולתי.
היה רק משפט אחד שהצלחתי להגיד,
"איך אתה יודע את שמי?"