ליליאן-פרק 2: למחר

כשהתעוררתי גיליתי שנרדמתי בסמטה.
כל גופי תפוס ויש לי כאב ראש מטורף.
זה הולך להיות אחלה יום.
התבוננתי בשמיים, הם בצבע כתום-סגול, כנראה כבר שקיעה.
ישנתי המון.
התרוממתי והתמתחתי. חלק מבגדי היו עדיין רטובים מהגשם וכל הנעליים שלי היו ספוגות.
כנראה אצטרך ללכת ככה.
הבטן שלי קרקרה.
"תשתקי" אמרתי לה. "נכון,אין אוכל. תתמודדי"
עוד קרקור הזכיר לי שלא אכלתי כמעט שבוע
"רק במקרה מצאתי את החמישים, לפני שבוע המצב היה גרוע יותר"
לרגע קול בתוכי אמר לי שאני משוגעת שמדברת עם הבטן שלה. טוב נו, היא די מעצבנת.
עוד קרקור.
"לפני חודש וחצי הסתדרנו על הרבה פחות"
והקרקור הרביעי הזכיר לי שלפני חודש וחצי היה אוכל כל יום, אבל מועט. ושבכלל לא הייתי אמורה לשרוד לפני חודש וחצי.
אבל ניצלתי.
בזכות האדם עם עיני החום-דבש בצורת שקד.
ועיניים שדמו יותר מדי לבחור מהפיצוצייה.
אני לא מדברת על המגעיל שתפס אותי,דון.
אני מדברת על השני,ריי.
שם קצת מוזר לדעתי.
גם מוזרה הדרך בה הוא הסתכל עלי.
כאילו הוא מכיר אותי.
וגם, זה היה כאילו הוא מגן עלי.
אבל יכול להיות שהוא סתם פחד מהשוטר. זה כנראה הסיפור.
ובכל זאת, היה בו משהו שונה.
ואני חייבת להבין מה.
יצאתי מהסמטה והלכתי לכיוון הפיצוצייה.
'אין סיכוי שהוא שם. פשוט אין סיכוי' אמרתי לעצמי בדרך.
ושהגעתי לשם, לא ידעתי מה לעשות.
הייתה שם ניידת.
במהירות הסתתרתי מאחורי שיח קטן שהיה קרוב לפחי הזבל.
ליד הדלתות עמדו שני שוטרים והקופאי מאתמול.
ולידם עמד….
אוי לא.
לוקאס.
הם באמת זימנו אותו.
זה גרוע. ממש ממש גרוע.
הוא נראה כועס.
שיט.
באותה שניה הסתלקתי משם.
הייתי צריכה להיזהר יותר.
נכון שהוא ידע שאני בחיים אחרי הבריחה, אבל הוא לא ידע איפה אני, ועכשיו הוא יודע.

המשכתי ללכת בשבילים הצרים וחשבתי מה אפשר לעשות, אם אפשר לעשות משהו.
חלפתי על פני עצים רבים ומכוניות דוממות. השמש כבר נעלמה והשמיים הפכו לשחורים עם כוכבים מנצנצים.
'כמה יפה' חשבתי, 'הרבה זמן לא ראיתי את השמיים ככה'
מצידי השמאלית, כמעט חבויה בין השיחים, הייתה מכולת קטנה. 'גוני ובניו' נקראה.
לקחתי נשימה ארוכה.
התוכנית הייתה פשוטה.
להיכנס, להחביא אוכל מתחת לחולצה ולצאת.
'את יכולה לעשות את זה' אמרתי לעצמי.
'עשית את זה פעם ואת חייבת לעשות זאת שוב.
אין ברירה.'
נכנסתי.

המכולת היית די צפופה וקטנה, נחמדה.
בקופה לא היה איש. הנחתי שהוא יצא להפסקה.
כדאי שאעשה את זה ודי.
הלכתי לאחד המדפים ובהיתי בחטיפים, כמה רציתי אחד. רק אחד.
הושטתי את ידי והתפתיתי.
הבטחתי לעצמי שלא אחזור לזה.
ואז שמעתי צעד מאחורי.
הסתובבתי במהירות וכמעט צרחתי, ואז ראיתי מי זה.
בהתחלה פניו נראו כועסים אך שראה אותי עיניו יצאו מחוריהן.
זה היה ריי.
והבחנתי בעוד משהו, משהו בפניו.
צלקת קטנטנה אלכסונית על לחיו השמאלית. היא קצת דהויה אבל רואים.
איך לא ראיתי זאת אתמול?
"את" הוא אמר, "מה את עושה כאן?"
גמגמתי וניסיתי להוציא משהו מפי שלא יהיה מגוחך, אך כלום לא יצא לי.
הוא התקרב אלי.
"אל תפגע בי!" צעקתי וצעדתי צעד אחורה
הוא הסתכל עלי, עיניו נראו קשות, אבל אז הם התרככו. "אני לא" אמר.
הוא ניגש לאחד המדפים התחתונים והוציא משם בקבוק קטן של מים. הוא הושיט לי אותו. "קחי"
הבטתי בו כסתומה מוחלטת, לקחת אותו?
"את צריכה את זה יותר מאשר אני"
לקחתי בזהירות ובחשדנות את הבקבוק, ריי נראה רגוע יותר.
פתחתי אותו וגמתי ממנו. כמה זמן לא שתיתי כמה שצריך.
גמרתי אותו תוך שניות והתנשמתי בכבדות.
כן, זה לא היה הרעיון הכי חכם לקחת ממנו אבל הייתי צמה, ובנתיים אני בסדר.
הוא הוציא עוד אחד, "קחי" אמר בעדינות.
שתיתי את השני, אבל אותו לא גמרתי.
הוא ניגש לאחד המקררים הקטנים שבצד הקיר והוציא ממנו כריך עטוף בניילון. הוא הגיש לי אותו.
חטפתי אותו מידיו, קרעתי את העטיפה ולקחתי ביס ענק.
'טעים… כריך עם פסטרמה, חסה ומיונז'
כל אותו זמן הוא פשוט הסתכל עלי, כאילו לא מאמין שאני נמצאת פה.
לקחתי עוד ביס ובלעתי.
"תודה" אמרתי בלחש. לא יכולתי לחשוב על משהו אחר לומר והייתי חייבת לומר משהו.
הוא כרגע נתן לי אוכל ומים.
זה לא משהו שכל אחד היה עושה.
הוא היה עדיין במרחק מסוים אבל הוא התקרב, לא התרחקתי.
"טעים לך?" שאל
הנהנתי ולקחתי עוד ביס.
"את צריכה עוד מים?"
הסתכלתי על הבקבוק שבידי, הוא היה יותר מחצי מלא. ניערתי בראשי.
"את צריכה עוד משהו?"
שתקתי.
זה כבר יותר מדי. אם אבקש משהו הוא ירצה תמורה.
הוא ניגש למקרר והוציא עוד כריך.
"קחי, שיהיה לך"
התלבטתי מה לעשות. רציתי עוד אחד אבל הוא רוצה משהו.
בלעתי את רוקי.
"מה אתה רוצה?" שאלתי בעצבנות
הוא הביט בי ארוכות ואז, לא יודעת למה, הוא חייך, חיוך קטן, מאוד לא מורגש אבל..מוכר.
"שום דבר" ענה.
"אז למה?" שאלתי
פניו נעשו רציניים. הוא שתק.
"ריי" המשכתי לדחוק.
"כדאי לך לעזוב" ענה בקור, "עכשיו"
"מה?" אמרתי בבלבול.
" רק תעזבי, קחי איתך את המים והאוכל ואל תחזרי לכאן"
הייתי פעורת פה. 'מה הולך פה?!?'
"לכי!" צעק
מהר לקחתי רץ המים והכריך והתקדמתי לצאת במהירות.
'מה לעזאזל זה היה!??'