ליליאן-פרק 1: בריחה

אמצע חודש דצמבר.
השמיים שחורים-כחולים כמו אוקיינוס בלילה וענני סערה מכסים את הירח. הרוח שורקת והעצים זזים יחד איתה.
השריקה מעבירה בי צמרמורת.
אני דוחפת את ידי לכיסי בתקווה להעביר את הקור העז שחודר לעצמותי, אך לשב.
הדבר היחיד שעוצר בי לעצור בפינה חסרת רוח הוא הרצון. הרצון לאכול.
אני הולכת על המדרכה כשראשי למטה, להרגיש כמה שפחות רוח.
אני שומעת קולות של גברים ומרימה את מבטי.
פיצוצייה.

יש שני שולחנות, באחד שלושה גברים. אחד עומד ושניים יושבים. הם נראים בגיל 20 ומעלה. הם שותים בירה וצוחקים בקול רם.
הבחור העומד מועד ונופל לרצפה, השני קם ועוזר לו להתרומם.
בשולחן השני יושב אדם בודד. הוא מחזיק מולו עיתון ביד אחת ובשנייה כוס קרטון.
הוא לוגם ממנה ומעביר דף בעיתון.
אני מתקדמת לדלתות ויד תופסת את זרועי השמאלית.
אני מביטה לאחור, האדם שנפל קודם.
"שלום לך" הוא אומר בקול עמוק ומתחכם.
גופו שרירי, גבהו נראה כמטר שמונים, שיערו בלונדיני ורטוב מזיעה, נראה כבן 30, עיניו הירוקות פוזלות ולא ממוקדות, על פניו חיוך מטופש של אדם שיכור. שיכור מאוד.
"למה נערה כמוך מסתובבת במקום כזה?" הוא אומר בקול פלרטטני, הבל פיו מצחין מאלכוהול וסיגריות.
"תעזוב אותי" אני אומרת חלש מנסה לצאת ולמשוך את ידי.
"מעולם לא ראיתי אותך כאן, מה שמך?" הוא שואל ואוחז זרועי חזק יותר. הפחד שלי עולה.
יד מונחת על כתפו של הבחור
"דון" אדם מאחוריו אומר, "עזוב אותה".
אני מרימה את מבטי עליו, הוא נראה כמעט בן 41, גבהו כמטר שבעים, גופו שרירי יותר מהבחור שתופס אותי ושיערו חום.
אך משהו שונה בו.
העיניים.
הן מביטות במי שכינה אותו, דון ואז בי. הן ממוקדות.
הן חומות-דבש בצורת שקד.
כל כך דומות לעיניים שרודפות אותי כבר שבועיים, לעיניים שאני לא שוכחת כל לילה,
לעיניים שהצילו אותי ממוות.
דון מגחך, "בחייך ריי, אני רק מדבר עם הנערה הקטנה"
'ריי?' חשבתי לעצמי 'מעולם לא שמעתי את השם הזה'.
"זה לא המקום" ריי עונה ומעיף מבט קדימה לאדם היושב ממולם.
האדם מוריד את העיתון ומביט בנו בחשד ואז אני רואה מה יש לו על החולצה. תג, תג של שוטר.
אסור לו להבחין בי. אסור שהשוטר יראה דבר.
דון נאנח, "בסדר" הוא אומר ומשחרר את ידי, "היה נחמד לשוחח איתך" הוא אומר בחיוך שגורם לצמרמורת שלי לחזור. הם הולכים לבחור השלישי היושב ליד השולחן, הם מתלחשים והולכים.

אני מרגישה את מבטו של השוטר עלי ולפני שהוא מספיק לקום אני נכנסת בדלתות.
מצידי הימני עומדת עמדת הקופה.
גבר הנראה בן 45 עומד מאחריה. שיערו חום כהה וקצוץ, גבהו כמטר שבעים, ועינו כחולות וכהות וזקנקן קטן מבצבץ מסנטרו.
אני בודקת בכיסיי מכנסי, נשאר לי שטר של חמישים, זה יספיק לשבוע הקרוב.
אני לוקחת שקית ניילון מהקופה ונגשת למדפים שבהמשך החנות. אני מכניסה אליה לחם, בקבוק מים של ליטר וחצי, ממרח שוקולד, כמה חטיפים ובקבוק קטן של שתייה לא מוגזת.
אני מגיעה לקופה עם השקית והשוטר נכנס בדלתות. הוא נראה כמו שחקן כדורסל, מטר תשעים, שיער חום בהיר וקצר. לבוש בחולצת שוטרים עם מכשיר קשר המחובר לכתפו ואקדח חגור למותניו.
אני משפילה את עיני בעצבנות, מנסה לא לצור קשר עין. הוא מתקרב.
"את בסדר, ילדה?" הוא שואל בקול רציני, "ראיתי שהבחור ההוא הציק לך, את רוצה שאני ידבר איתו? הוא איים עליך?"
'וואו, הוא מאוד ישיר..' חשבתי.
"אני בסדר" אני אומרת בעצבנות, "אתה יכול להזדרז? אני ממהרת" אני אומרת לבחור בקופה, הוא מעביר את החפץ האחרון מכניס לשקית חדשה, "48.90" הוא אומר.
אני מוציאה מכיסי את שטר החמישים ומביאה לו, "תשמור את העודף" אני אומרת וממהרת לעזוב.
השוטר מתכופף להביט בי, "תקשיבי, את לא צריכה לפחד. אם הוא איים עליך אמרי לי, אדאג שהוא לא יעשה זאת שוב, לא לך או למשהי אחרת".
'כמה שאני שונאת את זה!
אני שונאת שחושבים שאני חלשה. שאני לא יכולה לעזור לעצמי,
שלכל דבר קטן אני ארוץ ואתחבא מאחורי מישהו.
עברתי יותר מדי מכדי שידאגו לי, או יותר נכון שירחמו עלי'
"אמרתי שאני בסדר!" אני אומרת בקול רם ומרימה בלי לחשוב את כל פני אליו.
"חכי רגע" השוטר אומר בבלבול "את לא הנערה שנעדרת כבר שבועיים?"
'אוי לא! הוא זיהה אותי'
הנשימות הקצרות חוזרות והפאניקה משפיעה עלי.
"אל תפחדי" השוטר אומר ומניח יד על כתפי "אני יכול להחזיר אותך לאבא שלך"
לא לא לא!! הוא לא יכול!
אסור לי לחזור. הוא יהרוג אותי. הוא יהרוג אותי!.
בלי לחשוב אני דוחפת את השוטר הכי חזק שאני יכולה.
הוא מועד קצת לאחור ואני יוצאת החוצה. בלי הכסף, בלי האוכל.
גשם החל לרדת.
אני רצה והשוטר אחרי.
"עצרי!" הוא קורא. אני לא עוצרת.
"כאן סמל ראשון פול, האם שומע?" הוא אומר לתוך מכשיר הקשר שלו, הוא כנראה יותר קרוב משחשבתי אם אני שומעת מה הוא אומר.
"כאן מפקדה 631, שומעים אותך סמל. מה הדיווח?" בחורה מחזירה תשובה תוך רגע.
"מצאתי את ליליאן מילר, אני חוזר מצאתי את ליליאן מילר, הנערה הנעדרת. האם קיבלתְ?"
"קיבלתי סמל,. מה מצבך?"
"אני כרגע במרדף רגלי אחריה, אני די בטוח שאצליח לעקוף אותה".
'זה מה שאתה חושב. אני יותר מהירה ממה שנראה.'
"דווחי לשאר התחנות על הימצאותה. ודווחי לאביה, אמרי לו להגיע לתחנה".
"אין בעיה סמל". הקשר נותק.

"עצרי!" השוטר קורא ואני מרגישה ברפרוף ידו כל כתפי, "אני לא אפגע בך, תני לי לעזור לך"
אני שומעת את נשימותיו, הן קרובות.
'רוצי!'
ישר שאני מזהה את הפנייה של רחוב פינסקר אני פונה בה.
השוטר לא מצליח לשמור על משקלו עקב הגשם ומחליק.
אני מגבירה את המהירות.
טיפות מי הגשם ספוגות בבגדי והרוח רק מכבידה עלי, אך אני מוכרחה להמשיך לרוץ.
אני מגבירה את המהירות.
'אני חייבת להגיע לסִמטה'
הינה, רחוב לב-טוב.
אני נכנסת בו. עוברת במהירות על המכוניות ופונה שוב בשביל שכמעט לא נראה לעין.
סמטה ריקה מאיש ופח זבל גדול.
אני מסתתרת מאחורי הפח. עוברות חמש דקות עד שליבי נרגע.