ליילה פרק 5

"תראי לי את היד שלך".
הושטתי את ידי לאמא ביותר מבוכה מאשר כאב. את פניי הסתרתי מאחוריי התלתלים החומים שצמחו בשפע על ראשי, בכדי להתחמק ממבט ישיר עם אמא. תמיד יש לה דרך לגרום לי להרגיש אשמה. שנאתי את התכונה הזו אצל אמא.
היא צקצקה בלשונה. "נצטרך לחטא ולחבוש אותה. אלוהים אדירים, ליילה, תבטיחי לי שלעולם לא תטפסי על העץ הזה יותר".
בלעתי רוק. העץ הזה היה המקום היחיד בו יכלתי להיות לבד, או להתנהג כמו שרציתי. אמא תמיד אמרה לי שחשוב להישאר מנומסים בסביבת אנשים אחרים, אבל הבעיה הייתה שמעולם לא היינו לבד. רק אני אמא ואבא.
זה לא הוגן! למה היא לוקחת את זה ממני? אבא תמיד אומר שכולנו אנושיים ועושים טעויות בחיים. אז נפלתי פעם אחת, כן, אבל זה לא אשמת העץ. הוא ירגיש בודד בלעדי.
או שבעצם, אני ארגיש בודדה בלעדיו.
אמא שמה לב שאני לא עונה והוסיפה בחום "תמיד יישארו לך הספרים שלך".
בן אדם לא יכול להתקיים רק מספרים. בזה אני בטוחה.
ידעתי שבאמא ואבא יש הרבה יותר רבדים ממה שהם מוכנים או מסוגלים להראות, וגם לי. אבל אני לא הם, אף אחד לא יקבע לי מי להיות
***
"ממממממ בואי הנה. כן פה, אני פה!".
"הא?" פקחתי עיניים במאמץ, לפתע מודעת לכאב ברגלי ובראשי. זה היה רק זיכרון. עיניי התמלאו בדמעות אבל לא הייתי בטוחה אם זה בגלל הכאב או בגלל הגעגועים לאמא ואבא. נמנעתי עד כה מלחשוב עליהם.
"כן, ככה יותר טוב. עכשיו תתיישבי ותגידי לי מי את" נשמע הקול הצרוד שוב.
התיישבתי ולפתע נהייתי מודעת לסביבה. הייתי בחדר פצפון, בקושי אדם אחד יכל להכנס שם. החדר היה מלא בבקבוקונים קטנים מלאים בנוזל כתמתם. תהיתי אם זה רעל. צמרמורת עברה בגבי.
לפניי עמד גבר… לא, אישה? לא ידעתי להחליט. שיערו היה ירוק כמו צמרת של עץ, ועל שפתיו היה משוח צבע אדום בוהק. זקנו היה ירוק גם, והשתרע עד לבטנו. הוא לבש גלימה סגולה, שבה היו תקועים חפצים מוזרים. שמתי לב שגם בזקנו היה תקוע חפץ מוזר שכזה. מתחת לגלימה הייתה לו שמלה ארוכה בצבע סגול גם כן, אם כי בהיר יותר. למרות מראהו המוזנח הוא היה נקי ללא רבב, והביט בי בעיניו הגדולות והשחורות.
"שלום… אדוני, גבירתי? אני, אה, נשלחתי הנה ונאמר לי להגיד לך ששרה שלחה אותי הנה" אמרתי בחשש מה. לבן האדם שעמד מולי לא ציפיתי. ואולי זה בכלל לא בן אדם? לא ידעתי.
"שלום… ילדה? מה שמך? בכל מקרה אני נורא שמחה ששרה שלחה אותך. אישה טובה בהחלט. לי קוראים אקדיטנלפניגל, אבל בבקשה, קראי לי אקדי. למרות שאני לא אוהב במיוחד מבקרים, אני בטוחה שלשרה הייתה סיבה טובה לשלוח אותך. זה בטח בגללו. הממ כן, אז תגידי לי, מה קרה לך ביער ככה?" הוא אמר והצביע על רגלי. שמתי לב שבמהלך השיחה הוא דיבר על עצמו גם בלשון זכר וגם בלשון נקבה והדבר בלבל אותי עד מאוד.
"אני ליילה… אה… יצור מפחיד רדף אחריי ביער. רצתי כל הדרך עד לפה, ונפלתי" אמרתי ולאחר רגע קט של היסוס הוספתי "סליחה על היותי בלתי מנומסת בעליל, אך האם אתה בן או בת?".
היצור התעלם משאלתי ורק אמר "ליילה! נחמד לפגוש אותך. אם תסלחי לי, אני הולך להכין תה לשנינו. קמומיל יהיה יותר ממצויין, הלא כן?" אמר ופנה לצאת מהחדר.
התחלתי לאבד את סבלנותי מעט. "רגע! אתה בן או בת?" צעקתי אחריו.
הוא הסתובב וחייך אליי במעין הבנה מיואשת. "אף אחד מהם".