ליילה פרק 4

"ליילה ופיטר חייבים להינשא".
נחנקתי באמצע עוגת הפטריות שאכלתי, והשתעלתי בחוסר נימוס מובהק.
פיטר, סמוק כולו, קם בבת אחת מכיסאו, מבט רושף בעיניו. הוא הסתכל על אביו, ואחר כך הסתכל בעיניי המופתעות והמזועזעות לרגע והבין עד כמה לא מנומסת הייתה התנהגותו.
מהלן לא הגיעה כל תגובה. היא פשוט נאנחה והרכינה את ראשה על מרפקיה.
פיטר התיישב.
"תסלח לי?" אמר לאביו, בטון מאופק ככל יכולתו.
"זוהי הדרך היחידה", אמר האב, מסתכל לפיטר בעיניים, ואחר מעביר את מבטו על כל יושבי השולחן. "כולנו יודעים שאם ליילה תשאר כאן ללא סיבה נראית לעין *הוא* יתחיל לחשוד".
הוא?
"רעיון נפלא, אם תשאלו אותי" אמרה לפתע שרה בקול עליז.
השתעלתי שוב. שרה? למה שהיא תגיד דבר שכזה?
פיטר חשק שיניים.
"אני לא מוכן לזאת, אבא".
"אין לך ברירה. כך קבענו וכך יהיה. בעוד יומיים תהיה החתונה, פה. אנחנו נארגן הכל, אל תדאג" אמר לו ארתור כאילו שהעבודה שהם ידאגו לרגן את החתונה משנה דבר.
"כל שנותר כעת היא הסכמתה של ליילה. יקירתי, האם את מסכימה?" אמרה לי שרה, בטון מתרגש ביותר.
נלחצתי אפילו יותר. הסתכלתי על הלן בתקווה לאהדה, אבל היא רק הסתכלה על התקרה בייאוש ומלמלה לעצמה.
בחנתי במבטי את פיטר, שמבטו המיוסר אמר לי באימה לסרב.
שרה השתנתה ללא היכר בשיחה הזו, שלעצם הרעיון המחליא הזה הייתי בטוחה שתתנגד בחריצות, ולכן אפילו לא טרחתי להסתכל עליה.
פניתי לארתור ואמרתי בקול האמיץ ביותר שיכלתי לגייס, שהתברר גם כחלוש ביותר: "האם יש לי ברירה?".
הוא חייך בהבנה. "לא".

"ליילה! תתעוררי!".
"מה?" אמרתי בקול מנומנם. כבר בוקר?
"ליילה! אין זמן! מהר!".
פקחתי עיניים והתיישבתי במיטתי. לפי החלון הגדול בחדרי הקטן יכלתי לראות שעדיין לילה. למה מעירים אותי בלילה?
לפניי עמדה שרה, במבט לחוץ ביותר, והאיצה בי לקום מהמיטה.
"שרה, מה קרה?".
"ליילה יקירה, באמת חשבת שאתן לך להתחתן עם פיטר? היית צריכה לדעת שאני לעולם לא הייתי מכריחה אף אדם להתחתן עם בני. או להפך.
קדימה מתוקה, יוצאים לדרך".
"מה לדרך? איזו דרך? שרה, מה קורה פה?" שאלתי אותה בבלבול. הדבר היחיד שהצלחתי להבין הוא ששרה זייפה את התלהבותה בענייני הנישואין שלי ושל פיטר. אבל למה? ולמה הלן הייתה כה אדישה? ולאן אני לעזאזל אני הולכת?
שרה כמו קראה את מחשבותיי.
"ליילה, את באמת חושבת שארתור היה מרוצה ממקרה שבו אני מתנגדת להצעתו? לא ליילה, הוא היה כועס מאוד, ומיד היה חושב שהייתי פועלת בניגוד להוראותיו" שרה הסבירה לי בעודה עוזרת לי ללבוש ברדס עבה.
"ומה לגבי הלן? למה היא הייתה כה אדישה?".
"זה ילדתי, בגלל שהלן חכמה יותר מכל אחד אחר. היא ידעה מיד שזו תהיה תכניתו של אביה, ומה אמה הזקנה תעשה בנוגע לזה. למעשה, היא כבר הכינה לך תיק לדרך".
"איזו דרך, שרה? לאן אני הולכת?" שאלתי אותה בזמן שסירקה את שערי מעט ואספה אותו בכמה סיכות.
אין זמן להסביר מתוקה. אבל מסוכן לך להשאר כאן. אם *הוא* יגלה שהיית כאן…" היא נענעה בראשה, ומיד התעשתה והמשיכה לדבר.
הוא? על מי היא מדברת?
"כל העלייך לדעת היא הדרך. מחוץ לבית יש שביל המוביל ישר אל תוך היער. ביער אין שבילים מסומנים ולכן חשוב מאוד שתזכרי- תלכי ישר במשך חמישים וארבעה עצים, ואז תפני שמאלה ותמשיכי ללכת עוד עשרים עצים. מיד לאחר מכן תפני ימינה ותלכי עוד שמונה עצים, ולבסוף תפני שמאלה ותלכי ארבעים ותשעה עצים. כשתגיעי לבית שעשוי מצמר גפן כחול, תדעי שהגעת למקום הנכון. תגידי שאני שלחתי אותך".
הייתי בספק רב אם אני אזכור את כל זה. ואם אני אלך לאיבוד ביער, אני אמות? צמרמורת עברה בגופי.
הלן נכנסה לחדר ובידה תיק קטן.
"יש פה אוכל ומים, ושמיכה למקרה שיהיה לך קר. יש גם מפה של היער, אבל אני בספק אם היא תעזור לך…"אז היא עצרה וחיבקה אותי חזק.
"אני אתגעגע אלייך".
כרכתי את זרועותיי סביבה ולחשתי באוזנה "גם אני אלייך".
בסוף יצאתי מהבית. מעולם לא הייתי מחוץ לבית לפני, וכעת זו הייתה הפעם הראשונה שהבחנתי בכך. כמו ששרה אמרה היה רק שביל אחד, והוא הוביל אל תוך היער. עברו בראשי תהיות על מכמה שהדבר משונה, אך סילקתי אותן במהירות. הייתי חייבת להתרכז.
חמישים וארבעה עצים.
העצים לא מסודרים בשורה! לא חשבתי על זה לפני. איך אני אמורה לספור אותם?
עקפתי עץ אחד גדול במיוחד ואז ראיתי דבר מוזר.
עקבות ריחפו באוויר. בין העץ הראשון ביער לעץ השני הייתה טביעת רגל אחת בלבד. המשכתי לעקוב אחרי העקבות וגיליתי שבין העץ השני לשלישי היו שתי עקבות. בין השלישי לרביעי היו שלוש. המשכתי לעקוב אחרי העקבות, עד שהגעתי לשני עצים שהמרחק ביניהם היה גדול כל כך עד שספרתי חמישים וחמישה צעדים.
זהו זה. פה צריך לפנות.
פניתי שמאלה וספרתי עשרים עצים.
ואז התחלתי להסתבך.
זכרתי שצריך לפנות ימינה, אבל לא זכרתי כמה צעדים לספור. שלושים ותשעה או ארבעים ותשעה?
סגרתי את עיניי וניסיתי להזכר.
ארבעים ותשעה. אני כמעט בטוחה בזה.
פרפרים ריפרפו בבטני כשהתחלתי ללכת. קיוויתי שלא טעיתי.
עכשיו שמאלה. שמונה עצים? כן זכרתי בבירור שאלו היו שמונה עצים.
הלכתי שמונה עצים.
אבל לא היה שם כלום.
לא בית, וברור שלא מצמר גפן כחול.
תחושת החרדה התחילה להזדחל לבטני.
פתאום הרגשתי את העלים מרשרשים חזק יותר. ידעתי שזה לא באמת נכון, אבל קולות היער התגברו.
החושך פשט על היער כמו בבת אחת, אף על פי שהיה שם כל הזמן.
במשך דקה ארוכה עמדתי שם, בחושך, מתבוננת החשש סביבי.
"אהההההה" שמעתי שאגה מאחורי, ובלי להסתובב פשוט התחלתי לרוץ. רצתי מהר ככל יכולתי, אבל שולי השמלה לא הפסיקו להסתבך ברגליי, והרגשתי שאני עומדת ליפול בכל רגע.
רצתי. היער חלף על פניי במהירות, ודמעות החלו זולגות על לחיי. גם הרבה אחרי שהיצור המפחיד הפסיק לרדוף אחריי, רצתי מהר.
מעולם לא היה הפחד מוחשי כמו באותו הרגע.
בום.
נפלתי על האדמה ורגלי, שעדיין לא התאוששה מהפגיעה הקשה, העבירה שוב גלי כאב חזקים במעלה רגלי.
ניסיתי לקום, אבל זה היה בלתי אפשרי.
הורדתי את הברדס מכתפיי, קרעתי פיסה מחלקו התחתון וכרכתי אותה סביב רגלי הפצועה. ותמכתי בתחבושת המאולתרת בעזרת מקל.
נעזרתי בעץ שלצידי בכדי לקום, והתקדמתי בצליעה אל תוך היער, בלי שום מושג איפה אני או לאן אני הולכת.
אחרי כמה צעדים כואבים, וסדרה של התנשפויות כבדות, ראיתי משהו מוזר.
באמצע היער, עמד לו בית עשוי מצמר גפן כחול, ודמות עמדה בגינה ודיברה לצמחים.
התקדמתי לעבר הדמות עוד כמה צעדים, אבל בבת אחת כוחותיי עזבו את גופי, וצנחתי על האדמה, ואפילו לא היה בי מספיק כוח בשביל לבכות על הכאב הרב שזה הסב לי.
פשוט עצמתי עת עיניי.