ליילה פרק 3

כשהתעוררתי הייתי עדיין אפופה בהרגשה מיסתורית, ומוחי כמו ניסה להזכר בארועי היום הקודם. מסיבה כלשהי, גברה בחזי ההרגשה שנמחק מזכרוני אירוע חשוב. כיווצתי את גבותיי וניסיתי להזכר.
"איך את מרגישה?" נשמע קול בסמוך אליי.
פקחתי את עיניי בבת אחת והזדקפתי במיטתי. זעקתי בכאב כשהרגשתי גלי כאב איומים עוברים במעלה רגלי ומתפשטים בגופי. האישה ששאלה לשלומי התקרבה אליי ועל פניה מבט מודאג. היא ציקצקה בלשונה.
"אל תזיזי את הרגל" אמרה והורידה את השמיכה מהאיבר הפגוע, בוחנת אותו בעיניה החומות.
אני לא יכולה להצביע על הרגע שבו אירועי הליל הקודם חזרו אליי, אבל לפתע נזכרתי בהכל. עצמתי את עיניי חזק בייאוש, והאישה כנראה פירשה את זה כסימן לכאב כי היא שאלה, " אני מכאיבה לך?" ונסוגה מעט לאחור.
"לא אני פשוט.. בהלם, אני מניחה".
האישה פתחה את התחבושת הלבנה שהייתה על רגלי בשביל לחדש אותה.
"אני יכולה לשים לב שאת לא מפה. אני גם יכולה להבחין בכך שאת לא מכירה את המקום או יודעת איך הגעת הנה. את חושבת שיש דרך חזרה לביתך?" אמרה האישה בקול עדין, אימהי במיוחד.
דמעות עלו בעיניי. "לא, אני לא חושבת שיש דרך לחזור הביתה. אני לא יודעת מה לעשות".
"את תישארי איתנו עד שנברר מה קרה ואולי בכל זאת נמצא לך דרך חזרה. הכל יכול לקרות" היא אמרה ופתאום נראתה נבוכה ושמה את ידה על מצחה.
"אוי, היכן הנימוסים שלי. שמי הוא שרה, ושם בעלי ארתור. שני ילדינו הם פיטר והלן, פגשת את כולם אתמול".
"אני ליילה" אמרתי, וחייכתי. "תודה על כך שאתם מטפלים בי".
"כמובן, ילדה יקרה, כמובן. אני שמחה שלא נפגעת הרבה. ידך כבר הפסיקה לדמם ורגלך אפילו לא נשברה. רק התעקמה. כואב מאוד, בהחלט, אבל אם את תשתי את הנוזל הזה" אמרה והושיטה לי בקבוקון קטן מלא בנוזל שקוף שנראה כמו מים, "הכאב יפחת. טיפה אחת בכל יום".
נטלתי את הבקבוק. "תודה".

בצהרי היום שני הילדים הגיעו. פיטר התקרב למיטתי ובחן אותי כאילו הייתי בובה.
"הלן, תראי, אני חושב שהיא פחות חיוורת ממקודם, לא?".
"פיטר, עזוב אותה!" משכה אותו הלן אחורה ואמרה לי בחיוך לבבי, "סלחי לאחי על הנימוסים הגרועים שלו. אנחנו מאוד שמחים להכיר אותך. אני הלן, וזה פיטר" היא הצביעה על עצמה ואז על אחיה שעמד מאחוריה, מבויש. "איך קוראים לך?".
"ליילה".
"איזה שם יפה! בחיים לא שמעתי על שם כזה" אמרה הלן והתיישבה על כיסא ליד מיטתי. ראיתי את פיטר יוצא מהחדר.
"את רוצה שוקולד? שמרתי היום קצת בשביל לתת לך" אמרה הלן והחלה לחפש בכיסיה.
היא באמת עשתה את זה בשבילי?
"תודה" אמרתי לה וחייכתי את חיוכי הרחב ביותר.
אחרי שהלן מצאה את פיסת השוקולד והעבירה אותה אליי, היא אמרה, "אני בהחלט מחבבת אותך".
"את לא מכירה אותי" למרות מה שאמרתי, הרגשתי שגם אני מתחילה לחבב את הילדה המוזרה שישבה מולי.
" אבל אני אכיר אותך. וגם תראי" אמרה והצביעה על ידי שהתלכלכו משוקולד. הסמקתי. "את לא מנומסת מדי בשביל לא ליהנות משוקולד כשנותנים לך פיסה, אבל את מנומסת מספיק בשביל להגיד תודה, ולא להתפרץ בזמן שאני אומרת כל כך הרבה דברים שבוודאי לא מעניינים אותך. מושלם".
צחקתי. למרות שמה שהיא אמרה היה לא נכון, ודבריה כן עניינו אותי, היא ידעה בדיוק איך להצחיק אותי.
"את יודעת מה? גם אני מחבבת אותך!" אמרתי, ושתינו התפקענו מצחוק, כאילו לא היה דבר יותר מצחיק ממה שאמרתי.
דיברנו במשך שעתיים, עד שארתור, אביה של הלן, חזר הביתה. אישיותו לא הייתה מפחידה, אך שמתי לב שלכבוד בואו צריך להיות שקטים ומנומסים. הכבוד שבני הבית רחשו כלפיו הורגש באוויר.
"אני רואה שהיא מרגישה יותר טוב" הוא אמר והסתכל עליי במבט בלתי ניתן לפענוח, בזמן שניסיתי ללכת כמה צעדים עם המקל שהלן מצאה ביער. הרגשתי מאוד מגושמת, וכשראיתי אותו נלחצתי עוד יותר כך שמיד אחרי שהוא אמר את דבריו נפלתי, ושרה מיהרה לעזור לי לקום.
"סלח לי" מלמלתי, אבל לא ידעתי אם שמע או לא.
למרות ביתם הדל, בארוחת הערב הרגשתי כאילו אני יושבת שארמון מפואר.
שרה הגישה את המאכלים אחד אחד לשולחן, והלן עזרה לה. הבחנתי בכך שפיטר לא מציע להן עזרה,וגם ארתור נשאר אדיש למתרחש.
כולם הקפידו על נימוסי שולחן, דבר שאליו לא הייתי רגילה בבית ולכן הקשה עלי מעט.
אחרי ארוחת הערב כולם הצטוו ללכת למיטות, ובלי שום ויכוחים.

נשארתי שם שבוע.כל יום הייתי קמה בבוקר בשבע, ואחרי ארוחת בוקר למדתי לתפור, לסרוג וקראתי בקול לשרה. אחרי הצהריים פיטר והלן היו מגיעים, והיינו משחקים ומתלוצצים, אבל תמיד בשעה שש בערב הבית סודר ונוקה לקראת בואו של ארתור, בשבע וחצי. אחרי ארוחת ערב כולם היו הולכים לישון, וחוזר חלילה.
אבל למרות שחיבבתי מאוד את הלן ושרה, ואפילו את "פני שטיח", שכך כיניתי את פיטר ביני לבין עצמי, ארתור ידע שהסידור הזה לא יימשך לנצח.
ולכן, בבוקרו של יום ראשון, בדיוק שבוע אחרי, ארתור הושיב את כולם מסביב לשולחן האוכל בשעה שש בבוקר.