ליילה פרק 2

נפלתי.
נפלתי כל כך הרבה, וכל כך מהר, שלא יכלתי לנשום.
אמרו לי פעם שכאשר בן אדם עומד למות, חייו עוברים על פניו.
חיי עברו על פניי פעמיים.
למעשה, פעם וחצי.
את הפעם השנייה קטעה התרסקות.
פיח, פיח בכל מקום. ידי דיממה. מבעד לענני פיח הצלחתי לראות את רגלי השמאלית מונחת בצורה לא טבעית.
הפיח החל לזחול לאפי, חונק את ריאותיי. ניסיתי לצאת משם. התהפכתי על בטני, ורגלי שלחה גלי כאב במעלה גופי. נשכתי את שפתי חזק בכדי לא לצרוח.
עשיתי עוד תנועה, במהירות, על מנת לצאת משם. התעלמתי מהכאב והצלחתי להשתחל בפתח האח. רציתי שאמא תבוא ותוציא אותי משם. אבל היא לא באה. לא הייתה לי ברירה.
אחזתי חזק בפתח האח ומשכתי את עצמי החוצה.
הצלחתי.
נפלתי על השטיח, מתנשמת בחוזקה.
רציתי לצעוק, שמישהו יבוא לעזור לי, אבל לפני שהספקתי, הרגשתי מכה חזקה בראשי, ואחריה באים גלים של חושך.

"היא לא נראית כמו שודד".
"אני לא יודעת, הלן, היא יצאה מהאח! איזו עוד סיבה יש לה להכנס לביתנו מהאח?".
"אולי היא נפלה".
"אולי, ואולי לא. נבדוק כשהיא תתעורר".
"אני לא חושב שתצטרכי לחכות הרבה זמן, אמא, תסתכלי עליה".
פתחתי את עיניי.
בהתחלה, ראיתי רק לובן בוהק, אבל כשעיניי הסתגלו לאור, הבחנתי, עדיין בעמעום מהכאב, בארבע דמויות.
היו שני גברים ושתי נשים. הגבר היה גבוה ורחב, ופניו הרציניות הצביעו על תבונה כלשהי, גם אם מרובעת מעט.
האישה נראתה חביבה, אם כי מבוהלת. היא הייתה ממוצעת, לא גבוהה ולא נמוכה, לא שמנה ולא רזה, אבל שערה היה אסוף מאחור ומהודק לראשה בסיכות, דבר שגרם לה להראות מעט מבוגרת.
ילדיהם, כך שיערתי, היו נראים דומים מאוד. שניהם היו נמוכים ורזים, עם שיער ערמוני, אף קטן, ועור חיוור. אבל הבן נראה פחות חביב מהבת. הוא היה נראה יותר… ניסיתי למצוא לו הגדרה בראשי והגעתי ל"שטחי".
הילדה חייכה אליי בשובבות, אם כי בזהירות מה.
"מי את?" שאל הגבר. בנוקשות.
"אני לא מתכוונת להיות חצופה, אבל לפני שאני אענה על השאלות שלכם, אם רק יותר לי לשאול, מה אתם עושים לי בבית?!" שאלתי, ביותר בהלה מאשר חוצפה.
"בבית שלך? אמא, על מה היא מדברת?" שאל הילד, מביט בי במין תמהון.
"אני לא יודעת, פיטר," אמרה האישה בבלבול, "ילדה, על מה את מדברת? זהו ביתנו! מאז ומתמיד!".
עמדתי להכחיש, אבל אז ראיתי משהו משונה.
זה לא היה הבית שלי.
הייתי בחדר קטן ועגול, רובו עשוי מעץ, ושטיח גדול וסגול נפרש במרכזו.
"זה לא הבית שלי" מלמלתי.
"כמובן שלא, זה הבית שלנו" אמר הגבר, וניכר בפניו הקלה על כך שזו בסך הכל אי הבנה.
"זה לא יכול להיות! אני הייתי על הגג, בשביל לראות את אבי בפעם האחרונה לפני שהוא הולך למלחמה, ואז פתאום הגיע…".
"עצרי פה ילדה" אמרה האישה בחוסר הבנה, "איזו מלחמה?".
"אתמול פרצה מלחמה" אמרתי ופרצתי בבכי. מה בשם האלוהים קורה פה?!
"לא פרצה אתמול שום מלחמה" אמרה הילדה. "אתמול היה יום רגיל ככל הימים".
"מאיפה את? אולי נוכל להחזיר אותך לביתך" אמרה האישה והסתכלה עליי בדאגה.
"אני גרה ברחוב קרמוול, בית מספר 16".
"אין רחוב קרמוול" מלמלה הילדה.
"אין רחוב קרמוול" אמר הגבר, חוזר על דברי ילדתו בקול רם וחסר סבלנות.
"בוודאי שיש!" הרמתי את קולי מעט מהתסכול, ואז הבנתי שאם בדרך כלשהי עברתי בית, אולי גם עברתי כפר. ומי יודע מה עוד.
"איפה אני?" נזכרתי לשאול את השאלה שהייתה מובנת מאליה.
" הסליגן, פיגנסיה. אין לבתים פה מספרים.." אמר הילד במבוכה כלשהי.
"פיגנסיה? באיזו מדינה זו?" שאלתי, מיואשת.
"מה זה מדינה" לחש הילד לאמו בקול רם יותר משציפה , והיא משכה בכתפיה בשביל לסמן לו שאינה יודעת.
"פיגנסיה זו הממלכה היחידה ששוכנת בגרנוניט, הידוע גם כים נטול הדרקונים" אמרה הילדה, ואז הוסיפה, "איך ייתכן שאינך יודעת זאת?".
נרניה. אליס בארץ הפלאות. הקוסם מארץ עוץ. פיטר פן. כל הסיפורים הסתובבו בראשי במהירות מסחררת.
עברתי עולם.
מרוב ההלם כמעט ונחנקתי, ובדיוק כשהצלחתי לנשום כרגיל, הרגשתי שאני נופלת, והתעלפתי.