ליילה- פרק 1- מלחמה. מומלץ לקרוא הקדמה!

ביום הולדתי החמישה עשר קמתי בבוקר מאוד מוקדם. לא חיכיתי למרתה המשרתת שתבוא לעזור לי להתלבש עם השמלה ולבשתי אותה בעצמי. הסתבכתי עם חוטי המחוך אך זה נתן לי תירוץ מצוין לא לחנוק את עצמי,ולכן קשרתי אותם רפויים במיוחד. התגנבתי למטבח במטרה לחטוף פרוסת לחם עם חמאה, אבל לא הספקתי להכנס למטבח כשצעקות נשמעו מבחוץ. האינסטינקט הראשון שלי הפתיע גם אותי- לצאת החצה ולבדוק מה מקור המהומה.
לקחתי את המעבר הסודי מתחת לטרקלין בכדי לצאת. האוויר הדחוס והמלוכלך שם גרם לי להשתעל מעט, וניסיתי לעצור את השיעולים חזק ככל האפשר כדי לא להעיר את תושבי הבית שעדיין ישנו שנת ישרים. למזלי לא נשמע רחש מלמעלה גם כאשר לא הצלחתי להתאפק יותר ושיעול קטן נפלט החוצה.
התקדמתי באפלה , מגששת אחר דרכי החוצה, כועסת על עצמי ששכחתי, כהרגלי, לקחת את הלפיד שהיה מונח על הקיר המערבי במדרגות למעבר שבו שהיתי כעת. למזלי המעבר היה קצר יותר משזכרתי, ובמהירות כיסיתי את עיניי בידי, מנסה להתרגל לאור השמש הבוהק של הזריחה, לאחר האפלוליות במסדרון התת קרעקעי.
הבטתי לכל הכיוונים לוודא שאיש לא ראה אותי חומקת החוצה, והתחלתי לרוץ ריצה חרישית לכיוון דרום, מאיפה ששמעתי קולות.
אבל התברר שלא הייתי צריכה להגיע לשם בשביל להבין על מה הייתה המהומה הגדולה. כבר אחרי עשרה צעדים ראיתי דבר משונה. משפחת סקוט, שגרים מצידנו הימני, נראו כולם על גרם המדרגות. גברת סקוט בכתה. אדון סקוט שם את ראשו בין ידיו במחווה שנראתה כמו זועקת לעזרה. שני בניהם הצעירים, אשר שמם פרח מזכרוני, החזיקו במשקוף של הדלת בחוזקה עד שפרקי אצבעותיהם הלבינו, ובלעו רוק בכוח ובייאוש.
מלפניהם עמד גבר, לבוש במדים, שיערו, שנראה יותר כמו קש מאשר כמו שיער, היה אסוף לאחור בגומיה. הוא אחז בכובעו והניד בראשו, הסתובב ופתח את שער ביתם בחריקה ויצא מהחצר.
ואז הוא בא אלינו.
רצתי. מהר ככל שיכולתי. נכנסתי במעבר שממנו גם יצאתי החוצה, ועברתי אותו מהר ככל שיכולתי. בדיוק כשהגעתי לסוף המדרגות, ונכנסתי הביתה, נשמעו דפיקות חזקות בדלת.
בום. בום. בום.
מרתה, אשר התעוררה לפני זמן מה, יצאה בבהלה מהמטבח, עדיין מחזיקה כף בישול בידה, ופנתה לפתוח את הדלת. כשהיא עברה לידי היא הרגישה שאני נמצאת שם, אולי לפי נשימותיי החזקות, והביטה בי בשאלה. הנדתי בראשי לכיוון הדלת, והיא הנהנה והמשיכה להתקדם.
בום. בום. בום.
"כן אדוני?" שאלה מרתה את האדון שראיתי לפני כן בחצר משפחת סקוט.
"שלום, עלמתי. הגעתי הנה בכדי להודיע הודעות חשובות לכל דיירי הבית. קראי להם מיד".
מרתה, שהייתה רגישה מטבעה, נראתה מאוד לחוצה כשענתה "כן אדוני. מיד".
היא עלתה למעלה בכדי להעיר את הוריי ואת שאר המשרתים, ובזמן זה ראיתי את האדון, מתנשם בקוצר רוח, וברור כי הוא עושה עבודה זו רק מפני שהכריחו אותו.
מכיוון שגם אני הייתי צריכה לשמוע את ה'הודעות החשובות', ניצלתי רגע אחד שבו האיש הסיט את מבטו מכיווני בגלל ההמולה במדרגות בעקבות כל דיירי הבית שהוזעקו לכניסה בדחיפות, והצטרפתי אליהם במהירות.
האדון המהם במעין שילוב של שביעות רצון וקוצר רוח.
"אני באתי כשליח של המלך. הגעתי הנה בכדי להודיע לכם על תחילתה של מלחמה בין אנגליה לבין אמריקה. הגברים מתבקשים להצטרף לצבא המלך כבר למחרת. עליהם להתייצב בשערי הארמון. כל שאר דיירי הבית לא יורשו לצאת מהכפר עד להודעה חדשה. אוכל יוקצב, וכל מי שיעבור על אחד מחוקים אלו עונשו מוות.
"יום טוב לכם".
הוא אחז בכובעו והניד בראשו, הסתובב ופתח את שער ביתנו בחריקה ויצא מהחצר.
פי נפער מאליו. דיבורו המהיר והחפוז לא נתן לי רגע אחד לעכל את החדשות האיומות. אמא פלטה יבבה וחיבקה את אבא חזק. אבא נראה המום, ולאחר רגע התעשת ותמך באמא. מרתה וג'יין, המשרתת השנייה, נפלו על מפתן הבית בהלם.
באותו רגע התחילו ההכנות. אמא אספה במהירות את בגדיו הטובים ביותר של אבא לתוך ארגז וכתבה עליו בדיו שחור "הנרי". מרתה אפתה לו כמה לחמים לדרך, וג'יין יצאה לשוק, בכדי לקנות כמה מצרכי מזון לפני שהאוכל יוקצב.
אני עזרתי לאמא. לא דיברנו בעבודתנו. לא הוצאנו הגה מהפה. אמא התייפחה מדי פעם אבל הייתי מהורהרת מדי בכדי לנחם אותה.
העבודה הסתיימה בצהרי היום, אבל באותה שעה אף אחד לא היה במצב רוח לדבר, או לשחק, או אפילו לקרוא.
אמא הלכה עם אבא לחדרם, והם סגרו ונעלו את הדלת אחריהם, מה שסימן שאפילו למרתה וג'יין אסור להתקרב לשם.
ג'יין הסתגרה בחדר המשרתים, ומרתה באה אליי בכדי לעודד את רוחי.
"ליילה יקרה" אמר, ומשכה אותי לחיבוק.
התייפחתי אל חזה, עוטפת את גופה השמנמן בידיי, חזק ככל שיכלתי.
"די, די, חמודה, הכל יהיה בסדר".
"אבל איך זה יהיה בסדר" בכיתי, "אם אבא ילך למלחמה, וכולנו נשאר פה כמעט ללא אוכל?!".
"את יודעת שהאוכל יספיק, אם אני מבשלת אותו. אף אחד לא ירעב" אמרה, ובפניה צל של ספק, "ובנוגע לאביך, את יודעת איזה גבר חזק הוא. הוא ילך למלחמה ומיד לאחר מכן יחזור הנה, בריא ושלם, והכל יהיה בסדר, מתוקה".
הרפיתי ממרתה, והתיישבתי על כיסא במטבח. לפניי ראיתי עוגה גדולה, מקושטת. נזכרתי שהיום זה יום ההולדת שלי, אבל לא רציתי לחגוג אותו. העלמתי עין מהעוגה .

למחרת אבא יצא מוקדם, עוד לפני שהתעוררתי. בלעתי את הדמעות באומץ. ידעתי שהוא לא רצה להעיר אותי למציאות העגומה הזו, אבל הייתי חייבת לראות אותו. רק עוד פעם אחת.
לקחתי סולם וטיפסתי על הגג. אף פעם לא הייתי שם מקודם.
פערתי את עיניי ונשימתי נעתקה. הנוף משם היה מדהים, היה ניתן לראות משם את כל הכפר . חיפשתי את הארמון בעיניי, ומצאתי אותו בקלות. גדול, מפואר, אפילו יותר משזכרתי.
ראיתי המוני אנשים ליד השער. מרחוק, כל איש היה נראה כמו נקודה קטנה באופק, ולכן לצערי גיליתי שאת פניו לא אוכל לראות שוב.
ססס.
הסתובבתי. שמעתי רשרוש קל מאחורי. 'זה בטח רק ציפור, או חתול' חשבתי לעצמי, אבל בכל זאת הסתכלתי מסביבי במבט בוחן.
אההההההההההה!
איש לבוש בשחור ועל פניו מסכה הסתער עליי בכוח. למזלי, הוא לא חישב נכון את המרחק ביני לבינו ונתן לי יתרון של צעד אחד לפניו. רצתי מהר לכיוון הסולם, אך הוא כבר נפל. כנראה האיש הפיל אותו. ראיתי סכין ביד של האיש. הוא התקרב לעברי במהירות.
ואז ראיתי מוצא.
רצתי הכי מהר שיכלתי וקפצתי, היישר לתוך הארובה.